על עצמי / היו לנו גמלים (זכרונות מהרצליה של פעם)
היו לנו גמלים
לאה נאור
כשהייתי ילדה קטנה גם העיר הרצליה הייתה עדיין מושבה קטנה. אנחנו גרנו בקצה המושבה. מעבר לחצר נמשך ואדי, שבחורף זרמו בו מים חומים, ואנחנו בוססנו בבוץ לאסוף פטריות שצמחו בפרדס שעל ידו. בקיץ חפרנו בו מנהרות חמרה אדומה.
בכל יום, לפני שקיעת השמש, בקיץ ובחורף, היינו אחותי הגדולה תמר ואני רצות במורד הוואדי עד לגשר העץ שמעליו עברה הדרך המשובשת לרמת השרון ומחכות לאבא.
אבא שלי היה חבר בקבוצת הזיפזיף - קבוצת פועלים חלוצים שהובילו שברי צדפים ואבנים (זיפזיף) על גבי גמלים מחוף הים (אז עוד היה מותר) לבתים שהלכו ונבנו במהירות במושבה. בחצר שלנו הייתה רפת עשויה פחים שבצדה האחד גרה הפרה חגית ובצדה השני שני גמלים. אמא הייתה חולבת ומטפלת בפרה והגמלים היו של אבא.
כשהיינו רואות מרחוק את שיירת הגמלים הקטנה, שני גמלים בסך הכל, מתקרבת במעלה הוואדי, ואת אבא רוכב על הגמל הראשון - היינו רצות אליו בכל כוחותינו. אחותי הגדולה, תמר, תמיד השיגה אותי. אבא היה משמיע קולות מוזרים שרק הגמל הבין אותם. הגמל הקשיב לקולות וקיפל לאט לאט את רגליו הקדמיות, ואבא היה נטוי מעלינו באלכסון. אז היה הגמל מחרחר מעט, מקפל ברוך ובזהירות גם את שתי רגליו האחוריות, רובץ ומסתכל בנו בעיניים ענקיות, חומות וטובות.
אבא היה יורד מן הגמל, מלטף אותו על צווארו הארוך והגמל היה מפשיל את שתי שפתיו הרחבות, הוא נראה היה כאילו הוא מחייך, אבל עיניו נשארו עצובות.
ואז היה אבא מניף את אחותי ומושיב אותה על דבשת הגמל הראשון, מניף גם אותי ומושיב אותי לידה על גבי הדבשת. היינו אוחזות זו בזו שלא ניפול. אבא היה משוחח עם הגמל בקול מוזר שנשמע לנו כמו חרחור. רק הגמל הבין.
הוא זקף את רגליו הקדמיות ואנחנו, אוחזות בכוח זו בזו, היינו נטויות באלכסון מעל לתהום וצרחנו מפחד ותענוג. אחר כך זקף הגמל גם את רגליו האחוריות ואנחנו, אחותי ואני, נישאנו ברכות לגובה שנראה לנו עצום. אבא אחז בחבל והוליך את הגמלים לאט לאט, הולכים ומנדנדים את דבשותיהם הגדולות ואותנו לאורך הוואדי. אחותי ואני הרגשנו כנסיכות המביטות על העולם מלמעלה. וכך נכנסנו אל החצר שלנו מלווות במבטי קנאה של כל ילדי השכונה שהיו יוצאים לחזות במחזה.
התענוג הזה נמשך רק זמן קצר. לילה אחד גנבו לנו את הגמלים.
אחי הבכור, יוסף, חזר נרגש מפעולה ב"נוער העובד" ואמר: "מישהו היה ברפת. ראיתי שם אנשים. כשראו אותי הם ברחו לוואדי, אבל אני שמתי לאחד מהם רגל והוא נפל."
אבא מיד יצא החוצה לראות מה קרה. הוא חזר ואמר: "הכל בסדר. הגמלים והפרה במקומם. נעלתי את הרפת במנעול."
אבל כאשר קמנו בבוקר המנעול היה שבור, הרפת פתוחה והגמלים נעלמו. נעלם גם אבא שלנו שיצא בעוז רוח לחפש את הגמלים אצל הבדואים במרחבי הנגב. כשחזר סיפר לנו שמצא גמל אחד, אבל הוא היה מוכרח למכור אותו כדי לשלם לבנק את החוב על ההלוואה שלקח לקניית הגמלים.
בוואדי המשיכו לזרום מים בחורף. לפעמים היינו, אחותי תמר ואני, משליכות למים השוצפים גזר עץ שנישא בזרם, ועורכות איתו תחרות ריצה במורד הוואדי עד לגשר. היינו נושאות עיניים אל דרך העפר המובילה אל הים, כאילו מחכות לאבא ולשני הגמלים. ואולי לחוויית הילדות המופלאה שלנו שכל כך התגעגענו אליה.
עברו שנים. את הוואדי הזרימו לתוך צינור בטון ענק ומעליו בנו כביש, ובמקום הפרדסים בנו את התחנה המרכזית. הרצליה הפכה לעיר, אבל בלבי אני עדיין זוכרת.
פרק הזכרונות הזה מופיע גם בספר "סיפורי הרצליה" שיצא לאור ביוני 2013 בהוצאת "יהודה דקל", שם מופיעים פרקי זכרונות על ראשית הרצליה, בעריכתו של ד"ר מרדכי נאור