עַל הַיָּם הַכָּחֹל שָׁטָה, שָׁטָה לָהּ סִירָה,
לֹא פּוֹחֶדֶת מֵהָרוּחַ וְגַם לֹא מִסְעָרָה.
לְאָן הִיא שָׁטָה? מִי יַגִּיד לִי, מִי יֵדַע?
אֶל אִיֵּי הַפֶּלֶא, אֶל אִיֵּי הָאַגָּדָה.
מִי מַפְלִיג בַּסִּירָה אֶל אִיֵּי הָאַגָּדָה?
רַק דַּיָּג וְאִתּוֹ נֶכְדָתוֹ הַיְחִידָה.
הוּא הִבְטִיחַ לַנֶּכְדָה, הַקְטַנָּה, הַחֲמוּדָה,
לְהַרְאוֹת לָהּ דַּג-זָהָב מֵאִיֵּי הָאַגָּדָה.
וְהַיָּם מְנַדְנֵד אֶת הַסִּירָה
וְשׁוֹמֵר עָלֶיהָ מִכָּל רָע,
הַגַּלִּים עוֹלִים, עוֹלִים. הַגַּלִּים צְלוּלִים צְלוּלִים,
מַפְלִיגָה לָהּ סִירָה בַּמַּיִּם הַכְּחֻלִים.
כַּךְ בַּיָּם הַשָּׁקֵט, אוֹ בְּרוּחַ סְעָרָה
מִתְנַדְנֶדֶת הַסִירָה, עַקְשָׁנִית וּמְהִירָה,
וְהִיא שָׁטָה לְבַדָה, מִפְרָשׂ לָבָן בְּיָם הַתְּכֵלֶת
אֶל אִיֵּי הָאַגָּדָה, אֶל אִיֵּי הַפֶּלֶא.
מֵרָחוֹק כְּבָר רוֹמֵז הָאִי הַנֶּעְלָם,
וּפִתְאֹם דַּג-זָהָב קוֹפֵץ מִתּוֹךְ הַיָּם,
מְנַפְנֵף בִּזְנַב זָהָב, וְאוֹמֵר: שָׁלוֹם יַלְדָּה,
אֲנִי דַּג הַזָהָב מֵאִיֵּי הָאַגָּדָה.
וְהַיָּם מְנַדְנֵד אֶת הַסִּירָה
כָּל הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה,
בַּגַּלִּים הַצְּלוּלִים אוֹ בַּקֶּצֶף הַלָּבָן
מְלַוֶּה אֶת הַסִּירָה דַּג-זָהָב קָטָן.
(וְאִם גַּם אַתֶּם מְחַיְּכִים עַכְשָׁו,
זוֹ דְרִישַׁת שָׁלוֹם מִדַּג הַזָּהָב.)
