תָּמִיד אַתָּה אוֹמֵר לִי: תִּשְׁאֲלִי, תִּשְׁאֲלִי,
כָּל מַה שֶׁאַתְּ לא מְבִינָה, תִּשְׁאֲלִי.
אֲבָל יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה אַחַת שֶׁאֲנִי אַף פַּעַם לא שׁוֹאֶלֶת:
אַבָּא, בֶּן כַּמָּה הָיִיתָ כְּשֶׁהָיִיתָ יֶלֶד?
כְּשֶׁאֲנִי מַתְחִילָה לִשְׁאוֹל אוֹתָה אֲנִי תָּמִיד מִתְבַּלְבֶּלֶת,
כִּי אוּלַי אַתָּה תִּצְחַק, וְאוּלַי לא תָּבִין.
אָז תָּמִיד כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר: "כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד..."
לְמָה בְּדִיּוּק אַתָּה מִתְכַּוֵון? 

השיר נכתב בערך בשנת 1980 ויש מאחוריו סיפור: במשך עשרות שנים היינו אני, וגם בן זוגי, מוטקה נאור, נוסעים למפגשים עם תלמידים בכל הארץ, במסגרת מחלקת החינוך של ההסתדרות, ולאחר מכן במסגרת "סל תרבות". יום אחד חזר אישי בהתרגשות ממפגש בדרום הארץ ואמר לי: "היום הבאתי לך מתנה מיוחדת. שאלה של ילד שאני לא מוצא לה תשובה. סיפרתי לילדים על מבצע ההעפלה. ילדים שאלו הרבה שאלות על המעפילים, על התקופה, ואני עניתי כמיטב יכולתי.  ילד אחד התרגש כל כך, הוא בוודאי רצה לשאול בן כמה הייתי כשהגיעו המעפילים, אבל הוא היה קצת מבולבל ושאל:
'תגיד, בן כמה היית כשהיית ילד?' הילדים צחקו, אבל אני לא צחקתי. כל הדרך הארוכה הביתה אני חושב על השאלה הזאת ולא מוצא תשובה. אני נותן לך אותה במתנה."
שמחתי על המתנה. יש לי שיר וגם ספר שירים בשם הזה. במפגשים שלי נתקלתי גם אני פעמים רבות בשאלה שאין לי תשובה עליה: מורים, מורות, והרבה הורים מרבים לשאול אותי: לאיזה גיל את כותבת?
אינני כותבת לגיל מסוים. עורכי הוצאות הספרים שאיתם אני עובדת קובעים לאיזה גיל הספר מתאים. אני בטוחה שכמעט כל ספר טוב פורץ את גבולות הגיל שקבע לו העורך או הספרנית בספרייה. עכשיו הייתה לי תשובה טובה לשאלה הזאת:  בן כמה היית כשהיית ילד? בדיוק לגיל הזה.