בסיפורי ככה זה JUST SO STORIES של קיפלינג, המספר על הימים הרחוקים בהם התחיל הכל, הוסיף המחבר בסיומו של כל סיפור שיר משעשע בו הוא מסכם בצורה פיוטית את הרעיון המרכזי שבסיפור, ומדגיש את הקשר הישיר שלו לחיינו כאן ועכשיו. 
השיר על  החתולה פוסי והכלב דינקי. מסיים את הסיפור "החתול שהלך לבדו" על חתול בר שחי  בימים הרחוקים ההם ביערות הבר, כאשר כל חיות הבית עוד היו חיות בר, אבל הוא היה הכי בר מכולם והאדם לא הצליח לאלף ולביית אותו. החתול הלך תמיד לבדו ורק בדידותו איתו, וכל יערות הבר היו בשבילו אותו דבר.

פּוּסִי יוֹדַעַת לְטַפֵּס עַל עֵצִים
אוֹ לִרְטוֹן מוּל הָאֵש הַחַמָּה.
פּוּסִי מְשַׂחֶקֶת בִּפְקַעַת חוּטִים
וְחוֹשֶׁבֶת רַק עַל עַצְמָהּ.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת דִּינְקִי, הַכֶּלֶב שֶׁלִּי,
הוּא אוֹהֵב אוֹתִי נוֹרָא.
דִּינְקִי חָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי
וַאֲנִי הָאִישׁ בַּמְעָרָה.

פּוּסִי בִּכְלָל לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵקֹ,
הָרַגְלַיִם שֶׁלָּה נִרְטָבוֹת,
הִיא בּוֹרַחַת הַחוּצָה דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן,
רָאִיתִי אֶת הָעֲקֵבוֹת.
מְנִיפָה זָנָב וְנוֹהֶמֶת בְּכַעַס
שׂוֹרֶטֶת וְרָצָה לָרְחוֹב,
אֲבָל דִּינְקִי תָּמִיד מוּכָן לְשַׂחֵק
וְהוּא הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב.

פּוּסִי מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁה עַל בִּרְכַּי
כְּאִלּוּ גַם הִיא קְצָת אוֹהֶבֶת.
אַךְ בָּרֶגַע שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב לִישׁוֹן
הַחוּצָה הִיא מִתְגַּנֶּבֶת.
כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁאֶרֶת לָהּ שָׁם
עִם כָּל חֲתוּלֵי הָרְחוֹב.
אֲבָל דִּינְקִי בַּלַּיְלָה יָשֵׁן לְרַגְלַי
כִּי הוּא הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב.