(בסיפורי ככה זה JUST SO STORIES  של קיפלינג, המספר על הימים הרחוקים בהם התחיל הכל,  הוסיף המחבר בסיומו של כל סיפור שיר  משעשע בו הוא מסכם בצורה פיוטית את הרעיון המרכזי שבסיפור, ומדגיש את הקשר הישיר שלו לחיינו כאן ועכשיו. השיר על ריצתו של הקנגורו מסיים את הסיפור  "השיר שנשיר על הקנגורו הראשון")

(כל זה קרה בימים הגבוהים והרחוקים ההם, כאשר עוד היו לקנגורו ארבע רגליים קצרות וגאווה פרועה, הוא ביקש מן האל נקונג שיעשה אותו שונה מכל החיות, אהוב וחשוב ושירוצו אחריו באמת. האל נקונג שלח את הכלב דינגו, שהיה צהוב ורעב ומאובק בשמש, שירדוף אחריו באמת. במרדף מטורף שבאמת עשה את הקנגורו שונה מכל החיות .)

זֶה שִׁיר שֶׁנָּשִׁיר עַל רִיצָה אַדִּירָה,
בִּגְלַל גַּאֲוָוה פְּרוּעָה זֶה קָרָה.
בְּלִי דַּקָּה שֶׁל הַפְסָקָה, רִיצָה כְּמוֹתָה עוֹד לֹא הָיְתָה.
כִּי כָּךְ צִיוָה הָאֵל נְקוֹנְגְ מִוָרִינְגוֹרִינְגוֹ.
רִאשׁוֹן רָץ הַקֶּנְגוּרוּ, אַחֲרָיו הַכֶּלֶב דִּינְגוֹ.

הַקֶּנְגוּרוּ הִתְחִיל לָרוּץ,
כְּמוֹ בּוּכְנוֹת עָבְדוּ רַגְלָיו,
קָפַץ וְרָץ מֵאוֹר הַשַּׁחַר
עַד שֶׁשָׁקְעָה לוֹ הַחַמָּה.
אַחֲרָיו הַכֶּלֶב דִּינְגוֹ רָץ,
עָנָן צָהֹב בְּעִקְבוֹתָיו,
לֹא נָח, אֲפִלּוּ לֹא נָבַח,
כָּךְ טָסוּ עַל הָאֲדָמָה.

אֵין יוֹדְעִים אֵיפֹה הָיוּ,
אֵיפֹה נוֹתְרוּ עִקְבוֹתֵיהֶם.
לַיַּבָּשׁוֹת שֶׁהֵם עָבְרוּ
עֲדַיִן לֹא קָרְאוּ בְּשֵׁם.
הֵם רָצוּ שְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת בְּעֵרֶךְ
מִמֵיצָרֵי טוֹרֶס עַד אִיֵּי לְיוּבִין
(הִסְתַּכְּלוּ בַּמַפּוֹת וְתוּכְלוּ לְהָבִין)
וְגַם בַּחֲזָרָה, רָצוּ כָּל הַדֶּרֶךְ.

אִם אַתָּה, אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,
הָיִיתָ קָם וְרָץ עַד הַיָּם.
פָּחוֹת מֵרֶבַע מִן הַמֶּרְחָק
שֶׁעָבְרוּ בְּרִיצָה הַחַיּוֹת,
הָיוּ מִתְחַזְּקוֹת אֶצְלְךּ הָרַגְלַיִם
הָיִיתָ נִרְגָּשׁ, נִלְהָב, מְחֻמָם,
כֵּן, יֶלֶד שֶׁלִּי, מְנַדְנֵד וּמְפֻנָּק,
אֵיזֶה בֵּן נֶהְדָּר יָכֹלְתָ לִהְיוֹת.