לַבְּרוֹש
כּוֹאֵב הָרֹאש,
הַצַּפְצָפָה
קְצָת עֲיֵפָה,
לִכְלִיל הַחֹרֶשׁ
יֵשׁ כְּאֵב שֹׁרֶש,
וְגַם הָאִזְדָּרֶכֶת
נִמְאַס לָהּ. הִיא רוֹצָה לָלֶכֶת.
לְאָן?
לְרָמַת גַּן.
הָעִקָּר שֶׁלֹא לִהְיוֹת כָּאן וְלִהְיוֹת כָּאן וְלִהְיוֹת כָּאן כָּל הַזְּמַן.

הֵם הִשְׁתַּדְּלוּ וְהִתְאַמְצוּ,
וְהִתְמַתְּחוּ וְהִתְכַּוְצו,ּ
כִּמְעַט הִתְפּוֹצְצוּ.
אַךְ לֹא יָכְלוּ לָלֶכֶת.
גַּם הָאִזְדַּרֶכֶת.
לָמָּה?
כִּי הָאֲדָמָה כָּל הַזְּמַן בַּשָּׁרָשִׁים אוֹתָם מוֹשֶׁכֶת.

בִּשְׁבִיל מָה?
אָמְרָה לָהֶם הָאֲדָמָה.
לָמָה לִבְרוֹחַ אֶל מָקוֹם אַחֵר?
אַתֶּם בְּטוּחִים שֶׁשָּּׁמָּה טוֹב יוֹתֵר?
וְלָמָּה דַוְקָא רָמַת גַּן?
הֲלֹא לִפְרוֹחַ
בְּכָל הַכֹּחַ,
בְּכָל הַכֹּחַ,
אֶפְשָׁר גַם כָּאן.