אֵיזֶה עֶרֶב יָפֶה
חַשְׁמַל דּוֹלֵק בָּרְחוֹב,
וּמִישֶׁהוּ אָמַר:
יַלְדֹנֶת, עֶרֶב טוֹב.

עֶרֶב טוֹב,
עֶרֶב טוֹב.
עֶרֶב נָעִים.
תּוֹדָה.
מַה נַּעֲשֶׂה בָּעֶרֶב הַזֶּה?
אֵין לִי מוּשָׂג יַלְדָּה.

אֵיזֶה עֶרֶב יָפֶה.
שֶׁזֶּה מַמָּשׁ נוֹרָא.
הוֹלְכִים עַד הַסִּבּוּב,
חוֹזְרִים בַּחֲזָרָה.

אֵיזֶה עֶרֶב יָפֶה,
שֶׁלֹּא קָרָה בּוֹ כְּלוּם.
פִּתְאוֹם כּוֹכָב נָשַׁר,
אוּלַי מִשִׁעֲמוּם. .

אֵיזֶה עֶרֶב יָפֶה,
חֲבָל שֶׁהוּא נִגְמַר.
הָיָה נִפְלָא הַיּוֹם.
לְהִתְרָאוֹת מָחָר.

עֶרֶב טוֹב.
עֶרֶב טוֹב.
עֶרֶב נָעִים, תּוֹדָה.
מַה נַּעֲשֶׂה בָּעֶרֶב הַבָּא?
אֵין לִי מושָׂג, יַלְדָּה.

זה תיאור אמיתי של ערב שבת רגיל בהרצליה כשהיינו צעירים ובמושבה הקטנה והצעירה שלנו כולם הכירו את כולם. אלה היו הבילויים שלנו. קראנו לזה "יוצאים למושבה". היינו מטיילים בחבורה ברחוב הראשי שהיה בעצם הרחוב הסלול היחיד של המושבה, ובה קיוסק אחד, הקיוסק של טוקר שהיה  נקודת המפגש שלנו, הולכים עד הסיבוב, חוזרים בחזרה.
לא תמיד הלהקות הצבאיות שרו רק שירי מלחמה, פעם הם בחרו גם שירים שקטים ורגועים. וכמה אני מתגעגעת לערבים השקטים והרגועים ואפילו קצת משעממים שהיו לנו פעם.
נורית הירש נכנסה לאוירה וכתבה מנגינה שקטה  ומקסימה.