גיבורי המחזה אסורים בתחנת הנוטרים במושבה קטנה, עוד לפני שהוקמה המדינה.
אפרתי הנוטר (נוטר היה כמעט כמו שוטר, אולי קצת יותר), אסר אותם באשמת גניבת העז של המוכרת שהייתה פעם זמרת, האסירים הצעירים מחכים שמישהו יבוא לחקור או לשחרר אותם, ובינתיים, העז קשורה בחוץ לעדות, וגיבורינו, הסובלים משעמום, מביטים בשמים ומפטפטים על כלום.)

יָה, תִּרְאֶה, כַּמָּה כּוֹכָבִים יֵשׁ בַּשָׁמַיִם.
לְכָל אֶחָד יֵשׁ שֵׁם. לְכָל אֶחָד,
אוֹמְרִים שֶׁאִם כּוֹכָב נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם
כָּל מַה שֶׁתְבַקֵּש יָבוֹא לְךָ לַיָּד.

מוּזָר, מוּזָר כָּל כָּךְ
כָּל הָעִנְיָן כּוּלוֹ
וּמִי יוֹדֵעַ אִם זֶה כַּךְ
אוֹ לְגַמְרֵי לֹא.

(אז עוזי אמר שאם מביטים יותר מדי על הירח, חולים במחלת ירח ומטפסים על קירות, ושמוליק ענה לו: אז מה? יותר טוב לטפס על קירות מלשבת במשטרות.)

יָה, תִּרְאֶה, אִם דָּגִים יוֹצְאִים מִתּוֹך הַמַּיִם
אָז תֵּכֶף הֵם טוֹבְעִים בָּרוּחַ, סְתָם.
בִּשְׁבִיל דָּגִים הַיָּם הוּא כְּמוֹ הָרְחוֹב אֶצְלֵנוּ,
וְהַאֲוִיר בִּשְׁבִיל דָּגִים הוּא דַוְקָא יָם.

יָה, תִּרְאֶה, חוֹלִים בְּמַחֲלַת יָרֵחַ.
בַּלַּיְלָה מְטַיְלִים עַל עֲנָנִים.
אֲנָשִׁים עַכְשָׁו חוֹקְרִים אֶת הַיָּרֵחַ,
וְאֵין שָׁם שׁוּם דָּבָר
רַק אֲבָנִים.

יָה, תִּרְאֶה, כַּמָּה רְחוֹקִים הֵם הַשָּׁמַיִם
וְאֵין שָֹם אַף אֶחָד, רַק מַלְאָכִים.
אוּלַי הַמַּלְאָכִים כְּבָר לֹא רוֹצִים כְּנָפַיִם.
רוֹצִים לִקְנוֹת מָנוֹעַ
אוֹ מַצְנְחִים.

מוּזָר, מוּזָר כָּל כָּךְ
כָּל הָעִנְיָן כּוּלוֹ
וּמִי יוֹדֵעַ אִם זֶה כַּךְ
אוֹ לְגַמְרֵי לֹא.

יָה, תִּרְאֶה, כַּמָּה חוֹשֶׁךְ יֵשׁ בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה
הַר עֲנָק שֶֹל חוֹשֶׁך וְשֶׁל שְׁחוֹר.
לְאָן הוּא יִסְתַּלֵק? לְאָן יֵלֵךְ הַחוֹשֶׁךְ?|
וּמִי בִּכְלָל יַגִּיד לוֹ מָתַי לַחְזוֹר?

(פתאום קרה דבר קצת מוזר. אפרתי הנוטר ואבא של עוזי ועוד אבאים ואימהות נכנסו אל תחנת הנוטרים. הם באו לשחרר אותנו. דווקא עכשיו, באמצע השיר, אבל אנחנו רמזנו להם: רק רגע, אין מה למהר, קודם נגמור לשיר את השיר שלנו, אחר כך, אם הם רוצים, שישחררו אותנו.

מוּזָר, מוּזָר כָּל כָּךְ
כָּל הָעִנְיָן כּוּלוֹ
וּמִי יוֹדֵעַ אִם זֶה כַּךְ
אוֹ לְגַמְרֵי לֹא.