פעם, באמצע הסתיו וגבוה בשמיים היה ענן אחד שקראו לו שבר, שבר ענן. במקום להתענן הוא היה מתאונן כל הזמן. על מי? על הכל. אם היה רוח הוא היה מתאונן על הרוח, למה היא לא נותנת לו לנוח. ואם לא היתה רוח הוא היה מתאונן למה אין רוח. כבר נמאס לו לנוח. אם הייתה שמש הוא היה מתאונן שחם לו מדי. עוד מעט הוא יתאדה ודי. ואם השמש לא זרחה הוא היה מתאונן שקר לו. הוא מצונן. הוא מטפטף כל הזמן. עוד מעט הוא ישבר ויהיה שבר ענן.                                                                                                                                                                                         
היו לו עוד בעיות כמובן. אולי הוא מסתיר לפרחים את האור? סליחה. הוא תיכף יעבור. ועכשיו אולי הוא מסתיר את האור לפרח אחר? אוי ואבוי, הוא מיד חוזר. פתאום הוא חשב שאולי הוא מפנה למישהו את הגב. לאן שהוא מסובב את הגב - תמיד יש מישהו מאחוריו. הוא התחיל לבכות וטיפה קטנה נפלה בדיוק על האף של חנן. אמא אמרה: מטפטף, בוא הביתה, חנן. אבל חנן רק חייך: זה שום דבר. אני מכיר את הטיפה הזאת מזמן. זה רק שבר. שבר ענן.