הענן שלא הצליח להתאפק
לאה נאור
ביום של קיץ חם,
ביום בהיר של קיץ
ענן קטן, ענן לבן
שט לו בשמים.
לאימו העננה הושיט כנף הוא
ושניהם שילבו כנף ועפו.
ביום של קיץ חם
טיילו מעל לים,
מעל לעמק ולהר
עד שהגיעו למדבר.
פתאום העננים
הלבנים, השמנמנים
הצביעו עליו מרחוק
ופרצו בצחוק..
למה?
ברחו לו המים, באמצע הקיץ.
טיף טיף טַף, טיף טיף טֵף
באמצע הקיץ ענן מטפטף.
"זה לא הזמן, לא העונה"
לחשה לו עננה קטנה.
"תתאפק, תשמור לחורף או לסתיו,
לא עכשיו!"
וכל העננים
הלבנים השמנמנים,
וכל העננות
הלבנות, השמנמנות
צחקו ורגזו עליו:
תתבייש! תתאפק, שובב.
תשמור לחורף או לסתיו,
לא עכשיו!!!
הענן הקטן נעלב.
דמעות נזלו מעיניו.
עכשיו נזלו לו מים
גם מן העיניים.
ענן קטן, אומלל,
כמעט כולו נזל.
היה לו מזל שאימו היפה
הסתירה אותו בכנפה.
עבר שבוע או שבועיים,
כמעט נזלו לו כל המים
פתאום הרוח שנשבה לה
הסתובבה לה
ונשבה לה מאחור.
זה הסימן, אמרה לו אמא
שכבר צריך לחזור.
והם פנו מעל ההר,
עפו בדרך המדבר
והתפלאו נורא.
מה קרה שם? מה קרה?
המדבר הפך לשְדֵרָה
פרחים פרחו שם בשורה
כל הדרך חזרה.
הענן קרא בצחוק:
"אמא המדבר ירוק!
אמא המדבר פורח!
אמא, אמא, אמא, אמא
כמה המדבר שמח.
אמא עננה, העננה הלבנה,
בשתי כנפיים לבנות חיבקה את בנה
ואמרה בצחוק:
אתה יודע למה המדבר ירוק?
כל הפריחה היא בגללך,
המדבר היה צָמֵא
התייבש מרוב צָמָא
ואתה טפטפת מים
על האדמה.
הפריחה -
היא התודה שהמדבר מודה לך
כי נתת לו מים
באמצע הקיץ,
והוא יכול לפרוח.
אתה יכול לשמוח.
הענן הקטן היה מאושר
וטיפטף עוד קצת מים
מתנה למדבר.
(עוד סיפורים באותו נושא: שבר ענן, חנן ענן)