באמצע העיר הגדולה
הייתה ככר עגולה
עם עצים ופרחים, מזרקה ובריכה
והרבה דגי זהב ששטים בתוכה.
ובאמצע הככר היה פסל גדול
של מלך חשוב ושמן ועגול
שרכב על סוס והשקיף על הכל.

פתאום באה יונה
קטנה, לבנה,
ירדה למזרקה, שתתה טיפת מים.
פרשה כנפים
התעופפה אל ראש הפסל, עמדה על כתר הזהב
וחשבה על המצב:

כמה מוזר שאני, סתם יונה קטנה
אני המלכה הלבנה של הגינה.
יושבת למלך על הראש,
זה לא קשה לי,
עושה לו על הראש מבלי לחשוש.
מה יעשה לי?

הקימו את הפסל בשבילי.
ואם הוא מלוכלך – זה בגללי.
ואף אחד לא ינקה לו את כתר הזהב.
שאני שוב מלכלכת לו עכשיו.
וזה המצב.

היא ראתה בכיכר אנשים, נשים, ילדים
ממהרים, מטיילים או סתם עומדים.
ואמא אחת עם תינוקת בעגלה.
חייכה רק לה.
היונה חשבה שכולם באו בגללה,
הפסל של המלך הוקם בשבילה

היא מלכה! גדולה! אֵלָה! אֱלִילָה!
איזה קהל מעריצים יש לה!

היא דרכה על המלך ברגל קלה
והודתה בהמיה לקהל שלה.
פתאום עורב התקרב ממולה.
או לה לה...
היא נפנפה בכנפה ועפה לה
במהירות גדולה.

יונה לבנה
מתפקעת מאושר? אולי מסכנה?
לרגע הייתה המלכה של הכיכר
אבל הרגע עבר.