מתוך הספר  "לא בכיתי הפעם"

 הכלב שגר בחצר ממול
יצא לבדו לטיול.
הוא עמד בפנה וכשכש בזנב
לכל מי שעובר, לכל מי ששב,
אולי מישהו יעצור וילטף אותו קצת על הגב.

תמי זרקה עליו אבן. מזל שהיא לא פגעה.
מירה היפה עברה סתם ככה, כאילו היא לא רואה.
אורי פחד, אבל התבייש שהוא מפחד.
הוא התגבר ועבר מהר.
אמא אחת אמרה לילד שלה:
איזה כלב מלוכלך, היזהר.
סבתא עברה עם נכדה
ואמרה: איזה כלב נחמד.
בואי נלטף אותו על הגב
ונראה אם הוא יודע לתת יד.
הכלב ידע.
ושלושתם שמחו, גם הכלב,
גם הסבתא וגם הנכדה.
איש אחד כועס, שעבר עם מקל,
הרביץ לו במקל על הגב, ככה סתם.
הכלב יבב, נורא נעלב,
כאילו אמר: לך ותבין בני אדם.

שכנה שעברה עם סל
נתקלה בכלב ואמרה: אוי, סליחה,
מצטערת, לא ראיתי אותך.

עזי הגדול התגנב מאחוריו
ומשך לו בזנב בתנועה מהירה.
הכלב נבח עליו
ועזי הגדול נבח בחזרה.

אמא צעירה שעברה עם תינוק
אמרה: הנה כלב. הוא עושה האו.
התינוק צהל: האו האו!
הוא רצה להישאר וללמוד לנבוח
אך אמא דחפה את העגלה בכוח.
כי אימהות תמיד ממהרות
ולתינוקות אין הרבה ברירות.

חתול חכם אחד נעצר, הסתובב,
והלך מסביב, שלא להתקרב יותר מדי.
יש חתולים שמבינים היטב
נגד מי כדאי להילחם ונגד מי לא כדאי.
גברת אחת אמרה לשכן שלה:
של מי הכלב הנורא הזה?
שישימו לו מחסום!
שיסלקו אותו עוד היום!
איך מרשים דבר כזה?
השכן שלה ענה לה: זה יגמר לא טוב!
כלבים וחתולים משתלטים לנו על הרחוב.

פתאום באה הילה.
הכלב זינק ושמח וקפץ כאילו חיכה רק לה.
הילה ליטפה אותו על הגב ועל הבטן, באמצע וגם בצד.
הכלב ליקק להילה את הפנים ואת היד.
כולם ראו שהילה אוהבת את הכלב
והכלב אוהב את הילה.
מה החכמה?
זה הכלב שלה.