על ידידות בין נערה
לרוח סערה.
וזה מראה שגם זרים גמורים
אם רוצים – יכולים להיות חברים.

 

  

 במקום שהרוח חזקה, על ראש ההר
גרה ילדה מתוקה, שמה תמר.
תמר אהבה לשחק עם הרוח.
והרוח אהבה לשחק עם תמר.
תמיד כשתמר יצאה מביתה
באה הרוח לשחק איתה.
הן היו שתי חברות טובות,
שתיהן שובבות.
אחת נושבת
ואחת סתם אוהבת.
הן שיחקו במחבואים,
מתחבאות ופתאום מופיעות.
שיחקו בתופסת,
תמר תמיד נתפסת.
פעם תמר כ מ ע ט אחזה בה בכוח,
אך הרוח המהירה הצליחה לברוח.
הרוח פרעה לתמר שיער,
וליטפה לה פנים וליטפה לה צוואר,
כי הרוח מאוד אהבה את תמר.

לפעמים היא נשבה לה בגב
ל‏פעמים בַּפָּנים.
לפעמים מהצד.
לפעמים מהצד השני.
פעם, אולי מבלבול,
היא נשבה בעיגול.
לפעמים היא הייתה חצופה
לרוב הייתה כמו לטיפה.
תמר הביאה לרוח שַׁבְשֶׁבֶת
שיהיה מעניין לה כשהיא נושבת
והרוח נתנה לתמר
עלה ונוצה ופיסת נייר.

פעם אחת, בשעה לא טובה
פרצה ביניהן מריבה,
קנו לתמר בלון סגול,
כ ז ה ג ד ו ל.
הרוח התחצפה,
התעופפה, פתאום חטפה
את הבלון של תמר
והעיפה אותו אל מעבר להר.
תמר הייתה ברוגז איתה כל היום
לא דיברה איתה, לא אמרה לה שלום.
הרוח נעלבה נורא
כל הלילה, כל הלילה הייתה רוח סערה.

למחרת זרחה השמש ותמר חשבה:
איפה, איפה היא הרוח?
התחבאה השובבה.
היא איננה ואני מתגעגעת כבר אליה,
איך אפשר לרדוף אחריה?
איפה היא? הי, מי יודע?

גם הרוח נרגעה, והכעס כבר עבר.
והרוח התגעגעה לחברה שלה, תמר,
היא נשבה לה בחלון,
קצת ניפחה את הוילון,
היא הביאה לתמר מתנה: מטוס מנייר
ועלה ורוד של פרח מצויר
וליטפה לה את הראש והשיער.
כי הרוח מאד אהבה את תמר.
וככה הריב נגמר.

ומאז על ראש ההר
גרות שתי חברות הכי טובות.
כל היום משתובבות
ולא רוצות לנוח,
האחת היא ילדה, שמה תמר,
והשנייה היא הרוח.