מתוך הספר "צייד הצבעים" סיפורו של נחום גוטמן  (בפרק, "לא כך, בחור, הכל מופלא ביותר")

במלחמת העולם הראשונה, ימים מספר לפני גירוש תל אביב, יזמו נחום גוטמן ושניים מחבריו  תלמידי בצלאל  ללמד את ילדי תל אביב ציור..
הם הספיקו ללמד רק ימים מספר. הגירוש קטע את הנסיון  הראשון והאחרון של נחום גוטמן להיות מורה לציור.

 עשרים תלמידים ותלמידות צעירים ישבו על החולות, מסביב לעץ השקמה הגדול, וציירו אותו מכל הכיוונים. המורה נחום גוטמן סיפר לכל מי שרצה לשמוע: איך צייר את השקמה הזאת בשיעור הציור הראשון שלו אצל הציירת והסופרת הנפלאה אירה יאן, הנמצאת עכשיו בגלות במצרים.
הוא עבר והתבונן בציור של אחד הנערים:
"מה ציירת?" שאל
"סתם, עץ שקמה."
"לא כך, בחור. לא 'סתם.' הכל מופלא ביותר. מי שרוצה לצייר צריך לדעת להתבונן. שים לב לאור מאין הוא בא?"
"ממזרח. עכשיו בוקר."
"נכון. הצד הפונה למזרח מואר. הגזע, השורשים החשופים, השורשים התלויים, כל ענף וכל עלה הפונים למזרח קולטים את האור בצד אחד, וצדם השני אפל. שים לב לגבעות החול. יש בחול פסיעות, יש עקבות תנים, סוסים, גמלים. הפסיעות בחול מוארות רק מצד אחד. מרחוק רואים את הבתים של תל אביב כמו קוביות קטנות שנזרקו בחול, ויש כבר כתמי צבע ירוק. אתה רואה חמור רחוק, מישהו רוכב עליו וקול זמרתו המסולסל מגיע עד לכאן. מה עוד אתה רואה?"
"ענן לבן ויונה עפה, ושמש." גמגם התלמיד.
"אתה שומע את הרוח? אתה מרגיש את הרוח בפניך? מה אתה שומע? מה אתה מרגיש?" הוסיף נחום.
"ואתה חושב שאני יכול להכניס לציור שלי את כל מה שאמרת?" צחק התלמיד.
"הרבה יותר. אתה חייב להוסיף עוד משהו משלך."