פעם צלם
רצה לצלם את כל העולם.
את המראות והקולות והריחות והצבעים,
את כל מה שרואים וגם מה שלא רואים.

הוא צילם ורד פורח,
צילם את הורד וצילם את הריח
אבל כשפיתח את התמונה – הוא לא היה שמח
כי אבד לו הריח.

הוא צילם ציפור שצפצפה
מנגינה כל כך יפה.
פתאום הצפור התעופפה
וגם כשעפה לה באויר
היא המשיכה לשיר.
הצלם צילם אותה מתעופפת
וצילם אותה מצפצפת,
אבל כשפיתח את התמונה
גילה שאין שום מנגינה.


אשה אחת הביטה בתמונות ואמרה:
לא רע, לא רע,
יש לך הצלחה אדירה.
איזה ורדים נהדרים
וכמה יפה יוצאות אצלך הצפרים.

אבל הצלם רצה יותר
כל יום המשיך לצלם ולא ויתר.
אולי פעם אחת בחיים יצליח לצלם תמונה
עם ריח, או עם מנגינה.
יום אחד, בסוף השנה,
הוא צילם ילדי גן מחייכים בגינה.

וכל הצחוק וכל הבכי
שהיו פה השנה
התקפלו ונכנסו איתם אל התמונה.

וכל משחק וכל טיול
שטיילו פה השנה
התקפלו גם הם ונכנסו אל התמונה.

וכל חג או יום הולדת,
וכל שיר ומנגינה
התקפלו גם הם והתגנבו אל התמונה.

אולי בעוד שלושים שנה
איש אחד, עייף, יביט בתמונה
וכל צחוק וכל טיול וכל שיר ומנגינה
שהיו בגן שלו לפני שלושים שנה
יעלו מן התמונה ויהיו לו מתנה.