מתוך הספר: צידה לדרך

סבתא של נועה קנתה לה אופניים משומשים והייתה רוכבת עליהם לכל מקום בעיר. האופנים היו גדולים וסבתא הייתה קטנה, ואנשים ברחוב היו מסובבים את הראש ומסתכלים, כי אנשים תמיד מסתובבים ומסתכלים בדברים שהם לא רגילים לראות. לפעמים מישהו היה מראה באצבע וצוחק, אבל סבתא לא שמה לב. או אולי היא דווקא כן שמה לב וזה מצא חן בעיניה. ואולי בכלל לא היה אכפת לה.
אבל נועה נורא התביישה.
פעם אזרה נועה אומץ ושאלה את סבתא שלה למה דווקא אופנים?
סבתא אמרה: למה לא?
"למה לא מכונית קטנה, משומשת, במצב טוב?" שאלה נועה
סבתא הסבירה שיש שלוש סיבות: מכונית עולה ביוקר, היא צריכה דלק יקר, היא מתקלקלת וצריכה חלקי חילוף, ויש לה בעיות חנייה."
"זה ארבע סיבות," אמרה נועה.
"באמת? לא שלוש? זקנים שוכחים... את יודעת..." ושתיהן פרצו בצחוק.
יום אחד גנבו לסבתא של נועה את האופניים שלה. זה היה ככה: סבתא רכבה על האופניים לבקר את החברה שלה, סבתא של אורי שהייתה חולה באותו יום. היא השאירה את האופנים בחצר. שתי הסבתות פטפטו, שתו תה עם נענע כמו שהן אוהבות, וכשסבתא של נועה יצאה מן הבית היא ראתה ילד זר רוכב על האופניים שלה. סבתא צעקה, אבל הילד עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע והמשיך לרכב. אורי, שבדיוק בא לבקר את הסבתא החולה שלו, התחיל לרוץ אחרי הגנב. הוא שרק בשתי אצבעות לגדי, שהיה בצד השני של הרחוב. גדי שמע את השריקה וחסם לגנב את הדרך. הילד הזר נפל מן האופניים. אורי וגדי ניסו לתפוש אותו אבל הוא הצליח לקום ולברוח במהירות. זה היה ילד קטן, אבל זריז.
סבתא ניגשה והרימה את האופניים שנפלו על הכביש.
"תודה רבה," היא אמרה.
"זה שום דבר... זה כלום..." גמגמו הילדים.
"בשבילכם אולי זה שום דבר, אבל בשבילי זה הרבה. אתם מבינים, בלי האופנים שלי אני סתם סבתא."
"אה," אמר אורי, כאילו הבין.
"ואם תצטרכו פעם אופניים להגיע לאיזה שהוא מקום, אל תתביישו לבוא לבקש."
"היזהרי," אמר אורי. אנחנו נבוא"
"בשמחה," אמרה סבתא. היא קרצה להם בעין אחת, אחר כך בעין השנייה, וזה דבר שאורי וגדי ניסו לעשות אחר כך מול הראי ולא הצליחו.
סבתא רכבה לה משם על האופניים שלה, ואורי וגדי היו מוכנים להישבע שאת כל הירידה היא עברה בלי ידיים.
נועה שמעה את הסיפור הזה אולי עשר פעמים. פעם סבתא סיפרה לה, פעמיים אורי ופעם גדי, ועוד שש פעמים מילדים ששמעו את הסיפור ממקור ראשון., בכל פעם היה הגנב גדול ומפחיד יותר ויותר. ובסיפור העשירי זה היה גנב ענק שלא רצה להחזיר את האופניים וסבתא נתנה לו אגרוף בפרצוף. ככה זה עם סיפורים. הם נעשים מוצלחים יותר בכל פעם שמספרים אותם מחדש.
מאז נועה לא מתביישת כששואלים אותה מה פתאום הסבתא שלה רוכבת על אופניים
נועה קורצת בעין אחת, אחר כך בעין שנייה, כמו שלמדה מסבתא, ואומרת: למה לא?