מתוך הספר "סיפורי ככה זה"

 פעם, לפני זמן רב מאד, אהובים טובים שלי, היה לוויתן והוא אכל דגים. הוא אכל את דג הכוכב ואת דג הזהב, ואת הסרטן ואת הזנבתן ואת הדיונון ואת האמנון, את דג הסרט והגברת, ואת הסולית ואת החולית, את הדג השטוח, ואת הדג המלוח ואת הדג הרך המתפתל ומתעגל ומסתלסל כל כך, את הצלופח. את כל הדגים שהצליח למצוא בים כולו הכניס את הפה שלו – ככה.
עד שלבסוף נשאר רק דג אחד קטן בכל הים. זה היה בינון קטנטון, והוא שחה בדיוק מאחורי האוזן הימנית של הלוויתן, כי שם נשאר תמיד מחוץ לאזור המסוכן. פעם הזדקף הלוויתן, עמד על זנבו ואמר: "אני רעב".
והבינון הקטנטון אמר בקול בִּינוני קטנטוני:
"חיית ים חשובה ונדיבה, האם כבר טעמת בן אדם?"
"לא," ענה הלוויתן. איזה טעם יש לו?
"טעים" אמר הבינון הקטנטון. "טעים אבל מחוספס."
"טוב, אז תביא לי כמה מהם" אמר הלוויתן והקציף את הים בזנבו.
"אחד יספיק לך בינתיים" אמר הבינון "אם תשחה צפונה לקו הרוחב חמישים, ומערבה לקו האורך ארבעים, (זה מעשה קסמים) אתה תמצא אותו יושב לו על רפסודה, בדיוק באמצע הים, ואין לו שום דבר חוץ מזוג מכנסי בד כחולים עם כתפיות. (אל תשכחו את הכתפיות אהובים טובים שלי) ואולר. זה מלח שהאוניה שלו טבעה. אני אגלה לך את האמת: הוא חכם מחוכם עם תחבולות בלי סוף.
הלוויתן שחה ושחה בכל כוחו צפונה אל קו הרוחב חמישים ומערבה אל קו האורך ארבעים ושם, בדיוק באמצע הים, בלי שום דבר חוץ מזוג מכנסי בד כחולים עם כתפיות, (אתם מוכרחים לזכור במיוחד את הכתפיות אהובים טובים שלי) ואולר, הוא מצא מלח שהאוניה שלו טבעה. המלח ישב על רפסודה, לגמרי לבדו, וגרר את בהונות הרגליים בתוך המים. (אמא שלו הרשתה לו, אחרת הוא לא היה עושה דבר שכזה כי הוא חכם מחוכם עם תחבולות בלי סוף.)
ואז פתח הלוויתן את פיו, והפשיל אותו אחורנית עוד ועוד ועוד עד שהפה כמעט ונגע בזנב. והוא בלע את המלח שהאוניה שלו טבעה, ואת הרפסודה שעליה ישב, את המכנסים הכחולים שלו, את הכתפיות (שאותם אסור לכם לשכוח) ואת האולר. הוא בלע את הכל עמוק אל תוך המחסן החם והחשוך שבתוך בטנו. והוא ליקק את השפתיים - ככה והתגלגל שלושה גילגולים על הזנב.
אבל כאשר המלח, שהיה חכם מחוכם עם תחבולות בלי סוף, מצא את עצמו עמוק בתוך המחסן החם והחשוך שבבטן הלוויתן, הוא רץ וקפץ והרעיש והקיש, ושעט ובעט וסרט ומרט, וצעד ורקד, והלך ודרך, וצרח וצווח וטייל והתעמל והתגלגל והשתולל, ועבר וחזר ודקר באולר, ודגדג את הדג בדגדוג מדוגדג, ורקד ריקודי מלחים עליזים, ובזה הוא הגזים. הלוויתן הרגיש את עצמו מסכן מאד. (נכון שלא שכחתם את הכתפיות?
הלוויתן אמר לבינון הקטנטון: "האיש הזה מחוספס מאד, וחוץ מזה אני מגהק בגללו. מה לעשות?"
"תגיד לו שיצא" אמר הבינון.
ואז הלוויתן קרא קריאה לאורך הגרון שלו פנימה, אל המלח שהאוניה שלו טבעה: "צא החוצה ותתנהג יפה. אני מגהק!"
"לא, לא" אמר המלח "לא כך אלא לגמרי אחרת. קודם תיקח אותי אך חוף ארצי, אל הצוקים הלבנים של אנגליה, ושם אני אחליט." והוא התחיל לרקוד חזק יותר מקודם.
"כדאי לך לקחת אותו הביתה" אמר הבינון הקטנטון "הלוא הזהרתי אותך שהוא חכם מחוכם עם תחבולות בלי סוף."
הלוויתן שחה ושחה ושחה, בסנפירים וגם בזנב, בכל המהירות שהגיהוקים שלו הרשו לו. לבסוף הוא ראה את חוף ארצו של המלח, את הצוקים הלבנים של אנגליה. הוא מיהר ועלה בחצי גופו על החוף, ופתח את פיו רחב רחב, ועוד יותר רחב, ואמר: תחנה אחרונה. כאן מחליפים רכבות ללונדון, לווינצ'סטר ולפיצבורג,"
ברגע שהוא אמר "פיצ" הציץ המלח מתוך הפה שלו. אבל עוד בזמן שהלוויתן שחה ושחה, המלח, שהיה חכם מחוכם עם תחבולות בלי סוף לקח את האולר שלו וחתך את הרפסודה לרשת מרובעת עם חורים בצורת שתי וערב. הוא קשר אותה היטב בכתפיות שלו, (עכשיו אתם יודעים מדוע היה אסור לכם לשכוח את הכתפיות!) וגרר את כל המתקן המתוקן הזה והידק אותו אל תוך לועו של הלוויתן ושם נתקעה הרשת.
מיד כשגמר שר המלח פזמון קטן. אתם עוד לא מכירים אותו, אז אני אעתיק אותו בשבילכם:

"עם הרשת הגדולה לא תזלול ולא תבלע"

כי הוא היה מלח ממולח וידע גם קסמים לפעמים. והוא יצא מתוך לוע הלוויתן, ודרך על הצדפים שבחוף, והלך הביתה אל אמא שלו, זאת שהרשתה לו לגרור את הרגלים בתוך המים. אחר כך הוא התחתן וחי באושר ועושר עד היום. וגם הלוויתן עשה בדיוק ככה, אבל מן היום ההוא והלאה הייתה לו רשת בתוך הלוע, לא לפלוט ולא לבלוע, ובגללה הוא לא יכול לאכול שום דבר חוץ מדגיגים קטנים מאד מאד. זאת הסיבה שהיום לוויתנים לא יכולים לבלוע אנשים או ילדים או ילדות.
והבינון הקטנטון הלך והתחבא בבוץ, תחת סף הדלת של קו המשווה, כי הוא פחד שאולי הלוויתן יכעס עליו.
המלח לקח את האולר שלו הביתה, והמשיך ללבוש את המכנסיים הכחולים כשהלך לטייל על חוף הים. אבל בלי הכתפיות, כי הלוא אתם זוכרים, הכתפיות נשארו אצל הלוויתן, הן מהדקות את הרשת, וככה נגמר הסיפור הזה.

(השיר על הים הגדול)

כאשר החלון כבר שחור וסגול
ובחושך הים עולה ויורד,
הספינה הקטנה מתנדנדת בלי קול
המלצר נופל אל הסיר הגדול
והמטען במחסן מתנדנד.
כאשר הילדים מכוסים בשמיכה
ואמא אמרה להם ליל מנוחה
ואתם נרדמים וחולמים.
זה הסימן שהגעתם לשם,
ואתם בדיוק באמצע הים,
צפון חמישים, מערב ארבעים.

ההסבר לציור בו בולע הלוויתן את המלח (קטע)

בציור אפשר לראות את הלוויתן כשהוא בולע את המלח הממולח שיש לו תחבולות בלי סוף, וגם את הרפסודה שלו, את האולר ואת הכתפיות שאותן אסור לכם לשכוח.
המלח יושב על הרפסודה, אבל הים מטלטל אותה הצידה, אז אתם לא יכולים לראות הרבה. הדבר הלבנבן על יד ידו השמאלית של המלח הוא חתיכת עץ, שבה ניסה המלח לחתור ולהרחיק במהירות את הרפסודה כאשר ראה את הלוויתן מתקרב. ללוויתן קוראים סמיילי, למלח קוראים מה הנרי אלברט ביונס. הבינון הקטנטון מתחבא תחת בטן הלוויתן לכן לא יכולתי לצייר אותו.