מתוך התכנית  "חג לי" לחג הפסח

(הסיפור קרה לפני הרבה שנים, כאשר ספרנו את הכסף בלירות ובגרושים)

לכבוד פסח צבענו את המועדון שלנו. האמת היא שבכלל לא חשבנו לצבוע את המועדון. בסך הכל רצינו לעשות מעשה טוב. רצינו לעזור לחיימוביץ.
מי זה חיימוביץ? אתם יכולים לראות אותו מסתובב בשכונה, דוחף לפניו עגלה שעליה מונחים כלי עבודה וקופסאות צבע, ומעל לעגלה מתנוסס שלט:
"צובע הכל בזיל הזול."
חיימוביץ הוא עיוור בעינו האחת, וגם העין השנייה לא רואה כל כך טוב. מספרים שפעם הוא היה צייר, עכשיו הוא צַבָּע.
לקראת חג הפסח עסוקים הצבעים בעבודה חוץ מחיימוביץ. כשמבחינים במומו הם אומרים לו בנימוס: "תודה רבה אבל עוד לא החלטנו אם בכלל נסייד השנה."
כולם יודעים שאין לו כסף לערוך סדר פסח עם המשפחה. לכן החלטנו להרוויח כסף ולתת לו ולמשפחתו.
איך מרוויחים כסף? בעייה שאפשר לפתור. יובל ואני התפרסמנו בשכונה כאוספי עיתונים ישנם ובקבוקים ריקים. ותושבי השכונה כבר עוצרים אותנו ברחוב ומבקשים שנבוא לקחת בקבוקים ועיתונים. מכרנו אותם במכולת של שווילי. אורי וצביקה שימשו כנערי שליחויות במכולת. ג'ינג'י היה צמוד לחנות הירקות. רחלי ונירה שמרו על תינוקות שהוריהם יצאו לבלות. מירי נתנה שעורי עזר בחשבון לשני ילדים בכתה ג'. ואלי מצא לו עסק מקורי: הוא הוריד את פחי האשפה מכל הדירות בבית שלו וקיבל עשרה גרוש לפח. אחרי שבוע ספרנו את הכסף, והתברר שיחד עם חמש הלירות ו-80 גרוש שאספנו מדמי הכיס של כולנו יש לנו שבעים ושמונה לירות וארבעים וחמשה גרוש. עכשיו רק צריך לתת את הכסף לחיימוביץ. אבל נירה לא הסכימה. אני לא הולכת אליו, היא אמרה. זה לא נעים לי. זה כאילו לתת לו נדבה.
התווכחנו, ניסינו לשכנע אותה, ובסוף החלטנו להתייעץ עם אפריים.
אפריים גר בקצה השכונה, כשהפכה העיריה צריף נטוש למועדון התנועה ובנתה על ידו את מגרש המשחקים היא נתנה לאפריים עבודה קבועה: שומר המגרש, ומאז הוא החבר הכי טוב שלנו. כשבאנו לאפרים הוא היה עסוק בתיקונים. כשראה אותנו הוא אמר: "יש לכם כסף ואתם לא יודעים מה לעשות בו?"
"איך אתה יודע?"
"כל השכונה יודעת. עבדתם די קשה כדי להרוויח אותו."
הסברנו לו הכל. אפרים הקשיב בעניין רב. ואמר:
"זה באמת נכון. אתם לא יכולים לבוא אליו סתם ככה ולתת לו כסף. זה יעליב אותו."
"אז מה אתה מציע?"
"תנו לו עבודה."
אפריים חייך, הביט ארוכות בצריף המועדון שלנו. הרי זה כל כך פשוט. איך לא חשבנו על זה? הצריף זקוק כבר מזמן לצביעה אבל לעירייה אף פעם אין תקציב.
נזמין את חיימוביץ שיצבע את המועדון.
"שלום מר חיימוביץ," אמר לו אפריים, "הילדים החליטו לערוך סדר פסח במועדון. אולי יש לך זמן לצבוע את המועדון לפני החג?"
"לי יש תמיד זמן. אני יכול לעשות את העבודה הזאת. זה יעלה לכם עשרים לירות."
"זה הכל?" התאכזבנו. אבל אפריים לא התייאש:
"ואם אנחנו רוצים לעשות דוגמאות והרבה צבעים שיהיה שמח במועדון, כמה זה יעלה?"
"חמישים לירות."
"והדלתות והחלונות והתריסים?"
"תנו לי לעשות חשבון. זה ביחד עוד עשרים לירות יעלה לכם. 70 לירות. וזה מחיר מאד מיוחד בשבילכם.
"אבל יש לנו עוד שמונה לירות ועשרם גרוש," לחשתי לאפריים.
"אתם יודעים מה?" אמר אפרים. "אולי כדאי לצבוע את הצריף גם מבחוץ?"
"זה אפשרי."
בסופו של דבר נצבע המועדון בכל מיני צבעים, עם דמויות מסרטי וולט דיסני. בחוץ נצבע הצריף בצבע ירוק. ואנחנו היינו צריכים להרויח עוד 11 לירות ו55 גרוש, אבל מה זה בשביל פועלים ותיקים כמונו.
חיימוביץ עשה את העבודה במומחיות רבה. הוא גם הרשה לנו לעזור לו.
עכשיו יש לנו מועדון לתפארת. מועדון חלום. אנחנו מתכוונים לערוך בו סדר פסח רק לילדים.
וחיימוביץ? ראינו אותו ואת אשתו קונים במכולת יין ומצרכים לחג. אפילו עזרנו להם לשאת את הסלים. בדרך עצרה אותנו גברת שמאלי ופנתה אל חיימוביץ בנימוס: "הילדים שלי רוצים שתעשה אצלם בחדר את אותה דוגמה שעשית במועדון. באותם צבעים. זה כל כך יפה. האם תוכל לבוא לפני החג?"
"אני מאד מצטער אבל אין לי זמן. פתאום כולם רוצים את הדוגמאות האלה. אולי רק אחרי פסח."