צובעים את חדר הילדים או: הזהרו מחברים עם כנפיים
לאה נאור
ספור לחג הפסח מתוך הספר "חג שמח בכל בית"
"פסח מגיע. צריך לנקות את הבית, לסדר ולצבוע את חדר הילדים." החליטה אמא.
"אוי, לא!" חשבתי. אבל לא אמרתי שום דבר.
"אוי לא" אמר אבא.
"למה אוי לא?" שאלה אמא.
"כי מי יצבע?"
"אתה"
."כמו שאמרתי. אוי לא!"
"אבל אין ברירה, החדר במצב נורא, דברים זרוקים בכל מקום והקירות מקושקשים".
"נו, טוב." הסכים אבא.
"אנחנו נעזור," הציע אחי הגדול, אוֹרי, בנימוס.
"אוי ואבוי! עוד יותר גרוע," נאנח אבא, וחשב שלא שמענו אותו.
חשבתי לי:
תמיד כשאנחנו רוצים לעזור
הם נאנחים ואומרים:
"לכו לשחק במקום אחר,
אנחנו כבר מסתדרים."
"אני רוצה חדר סגול," אמרתי
" כחול!" אמר אחי הגדול, אורי.
"רגע, אנחנו צריכים להתייעץ," אמרתי ומשכתי את אורי לחדר שלנו.
"צריך לשאול גם את החברים הסודיים שלנו, מה הם רוצים? לחשתי לו.
גירי גרגירי הוא גמד חכם, הוא גר מתחת למיטה שלי בתוך קופסת נעליים עם שני חברים טובים: מלאך קטן ומלאכית קצת יותר גדולה. שלושתם עשויים מגיזורי נייר צבעוני שגזרתי בעצמי והדבקתי להם כנפיים. אבל הם לא מדברים איתי. הם מדברים רק עם אורי.
אורי פתח את הקופסה סגר אותה ואמר:
"גירי והחברים שלו רוצים אדום."
אי אפשר להתווכח עם גירי והחברים שלו אז חזרנו אל אמא ואבא, ואמרנו שאנחנו רוצים את החדר שלנו בצבעים סגול וכחול ואדום. אבא פרץ בצחוק, אבל אמא אמרה: "למה לא? כל אחד והטעם שלו. רק אולי זה יותר מדי צבעים לחדר אחד". אז הסכמנו שנצבע את החדר בצבע לבן ונתלה ציורים אדומים וכחולים וסגולים. אבא ואמא אפילו הסכימו שאנחנו נעזור להם לצבוע."
"וגם לנקות ולסדר הכל" אמרה אמא.
"מרגע לרגע זה נעשה יותר גרוע!" רטן אבא והלך למחסן שלו להביא מברשות וגלילים וכלים, וצבע לבן וסולם גדול להתחיל הכל.
אני טיפסתי על הסולם, ועוד לא התחלתי לצבוע, הסולם התנדנד ואני נפלתי. ירד לי דם וכל כך נבהלתי.
אמא באה בריצה, וצעקה: מה קרה , מה קרה, חמודה שלי, איפה היוד? מוכרחים לשים יוד, איפה שמתי בבלגן הזה את היוד?
חשבתי לי:
כשאני מקבלת מכה
וכואב לי מאד.
תני לי חיבוק ונשיקה
לפני שאת הולכת לחפש יוד.
אמא מצאה את היוד, וחבשה לי את היד, וחיבקה אותי, נתנה לי נשיקה ואמרה לי לנוח קצת על הספה בסלון. כשחזרתי לחדר כבר היה בו ריח חזק של צבע טרי, ורק אז ראיתי את האסון.
"אורי! אורי! אורי! אורי!" צעקתי.
" מה קרה?
" הקופסה עם החברים שלנו נעלמה".
אורי חיפש מתחת למיטה, ועלה על כסא וחיפש על הארון, אבל הוא לא מצא את הקופסה וגם לא את גירי והחברים שלו.
רצנו אל אמא וכמעט נתקלנו באבא שקיפל את הסולם, והתחיל לפנות למחסן את כל הכלים והמברשות והקופסאות עם הצבעים שנשארו לו. מצאנו את אמא רוחצת ומבריקה ערמה שלמה של כפות כפיות ומזלגות.
"אמא אמא אמא!" צעקנו ביחד.
"מה קרה?"
"איפה הקופסה?"
"איזו קופסה?"
"מתחת למיטה שלי היתה קופסה עם.... ציורים... גמד קטן ושני מלאכים. קצת יותר...
"אה, קופסת הנעליים המלאה ניירות ואבק? הנה היא בערמה של הדברים שעוד לא זרקנו.
רצנו אל הערמה. הקופסה הייתה פתוחה וריקה."
"אולי אמא זרקה אותם," בכיתי.
"מה פתאום?" עודד אותי אחי הגדול שיודע הכל, "החברים שלנו לא כאלה שישבו בשקט כשזורקים אותם."
"אז איפה הם?" בכיתי.
"תחשבי רגע," אמר לי אורי "למלאכים יש כנפיים. את מאמינה שהם רוצים לחזור אל מתחת למיטה?"
"אולי לא," היססתי,
"למה להם? אם הם כבר יצאו החוצה וראו את האור, אז למה להם לחזור?" צחק אורי.
"אז איפה הם?"
"אני חושב ששני המלאכים הקטנים לקחו את גירי ועפו להם."
"מי ישמור עלינו?" בכיתי.
"את לא מבינה שהמקום הכי טוב לשמור עלינו זה מבחוץ. מלמעלה? הם יכולים לשמור גם על החצר. "
"אולי הם ישמרו על כל העולם?" שאלתי וניגבתי את הדמעות.
" בטח. אמר אורי."
לא ידעתי מה לענות לו אז אמרתי לאויר:
" שלום גירי, שלום מלאך קטן, שלום מלאכית קצת יותר גדולה. שיהיה לכם חג שמח."
" להתראות?" שאל אורי והביט למעלה. אני לא יודעת אם גירי גרגירי והחברים שלו שמעו אותי, אבל אני בטוחה שהם שמעו את אורי.
לקחתי נייר צבעוני ועכשיו אני גוזרת לנו חברים חדשים. שאין להם כנפיים.