הסיפור על יחיל שאהב רק להתחיל
לאה נאור
מתוך הספר "חג לי"
היה פעם ילד ששמו היה... לא חשוב מה היה שמו, כי כולם קראו לו יחיל. למה יחיל? כי הוא אהב רק להתחיל. הוא אמר ככה:
"ההתחלות נורא קלות, גם אמצעים הם לא רעים, רק הסופים קצת מעייפים! אני נורא שונא סופים!"
כל יום היה מתחיל התחלה חדשה. כל המגרות שלו היו מלאות התחלות.
פעם הוא התחיל לבנות סירה כי רצה להפליג בה לארץ אחרת. אבל היו לו בסירה רק הגה וחרטום, אז הוא נשאר בבית.
פעם הוא התחיל לבנות ציפור. הוא בנה לה מקור משני גפרורים, ומנגנון מקפיץ בבטן שלה כדי שתוכל לעוף, אבל הוא לא גמר לבנות והציפור לא עפה.
הוא חשב שהכי כדאי שככה תעשה גם השנה החדשה. שרק תתחיל ולא תמשיך עד הסוף. כולם ילבשו בגדים חדשים וילכו לבית הכנסת לשמוע את תרועת השופר, אחר כך ישבו בסוכות, יאכלו פירות ויראו את הכוכבים דרך הסכך, ותיכף אחר כך ידליקו נרות חנוכה, יקבלו דמי חנוכה וישחקו בסביבונים, ולמחרת כבר יתחפשו כי יגיע חג פורים, ובקושי יספיקו לשחק קצת באגוזים ולאכול מצות לכבוד פסח – ופתאום שוב תקיעת שופר, כי הגיע ראש השנה של השנה הבאה, וכולם צריכים לבקש סליחה ולעשות את חשבון הנפש שלהם (שהוא לא בדיוק יודע מה זה) לקראת יום הכיפורים. אבל אחר כך הוא עשה את חשבון הנפש שלו, וחשב שאולי זה בכלל לא כדאי להפסיד את כל הקיץ: את הדגלים של יום העצמאות, המדורות של ל"ג בעומר וכל הלביבות של שבועות, וגם את הגלידות האבטיחים והענבים הכי טובים, ואת הים ואת החול ואת כל החופש הגדול.
אז הוא הסכים שהנה תמשיך ותימשך עד סוף החופש הגדול, לפי סדר החדשים והחגים, כמו שהיה תמיד. איזה מזל.
סיפרו לי שהוא אפילו ממשיך לבנות את הציפור שלו. אולי היא תעוף בשנה הבאה.