שבר ענן
לאה נאור

ספור לסתיו . מתוך הספר: "צידה לדרך"

פעם, רחוק מכאן וגבוה בשמים, היה ענן אחד שקראו ל שבר. שבר ענן.
במקום להתענן הוא היה מתאונן כל הזמן.
על מי? על הכל. אם נשבה רוח הוא היה מתאונן על הרוח, למה היא לא נותנת לו לנוח.
אם לא נשבה רוח הוא היה מתאונן למה אין רוח, כבר נמאס לו לנוח.
אם זרחה השמש הוא היה מתאונן שחם לו מדי. עוד מעט הוא יתאדה ודי.
ואם השמש לא זרחה הוא היה מתאונן שקר לו, הוא מצונן. הוא מטפטף כל הזמן.
עוד מעט הוא יִשָׁבֵר ויהיה שבר ענן.
היו לו עוד בעיות כמובן:
אולי הוא מסתיר לפרחים את האור? סליחה, הוא תיכף יעבור.
ועכשיו אולי הוא מסתיר את האור לפרח אחר? אוי ואבוי. הוא מצטער. הוא מיד חוזר.
פתאום חשב שאולי הוא מפנה למישהו את הגב. לאן שהוא מסובב את הגב תמיד יש מישהו מאחוריו.
הוא התחיל לבכות, וטיפה קטנה נפלה על האף של חנן. אמא אמרה: מטפטף, בוא הביתה חנן.
אבל חנן חייך: זה שום דבר. אני מכיר את הטיפה הזאת מזמן.
זה רק שבר. שבר ענן.