עיבוד חדש:  תסריט לפי שיר שירי הספר "אבל הבטן מסתירה"

 

הקולות המשתתפים:
ילדה, סבתא, אמא , אבא.
 

השירים המולחנים באות מודגשת
כל הלחנים איילה אשרוב קלוס

אִמָּא מַסְבִּירָה, אַבָּא מַסְבִּיר,

אַבָּא מַסְבִּיר, אִמָּא מַסְבִּירָה,

אֲבָל הַסּוֹד נִשְׁאַר

כִּי הַבֶּטֶן מַסְתִּירַה.

- סבתא! סבתא! סבתא! סבתא!
- מה קרה חמדה?
- לא לי! לאמא, לאמא! לאמא שלי!
- מה קרה לאמא?
- יש לאמא משהו בבטן!
- מה?
- נחשי.
- אולי סוד?
- גדול מאד!
- אולי חרצן?
- לא חרצן.
- אולי ליצן?
- לא לא ליצן!
- אולי ענב?
- מה פתאום?
- אולי זנב?
- לא היום.
- אולי כדור?
- עגול מדי!
- אולי תנור?
- גדול מדי!
- אולי מֵלון?
- מה פתאום?
- אולי בלון!
- בחלום!
- אולי כר?
- לא כל כך.
- אולי הר?
- לא הלך!
- אולי מסוק?
- השתגעת?
- אולי תינוק?
- איך ידעת?
- ככה זה עם סבתאות, סבתאות פשוט יודעות.
- הרבה?
- מעט.
- הכל?
- כמעט.
-
- אז הגידי לי, סבתא שיודעת הכל, איך באים תינוקות לעולם?
- תינוקות צומחים בגינה בתוך כרוב גדול!
- את מצחיקה! ואת חושבת שאת סבתא שיודעת הכל?
- אז אולי החסידה? חסידה לבנה מביאה תינוק במתנה?
- אוף! שוב האגדה על החסידה. אולי אפילו סבתא חכמה לא יודעת הכל.
- אולי מלאך צחור כנפיים שירד משמיים ?
- סבתא, תפסיקי.
- אולי…
- די!!! אפילו סבתאות לא הכל יודעות.

אולי בכלל לא כדאי?
זה די מסובך.
אולי הוא ישבור לי הכל?
אולי הכל הוא יקח?
אולי הוא לא יאהב אותי?
אולי הוא לא יאהב אותך?
אנחנו לא צריכות כזה מין אח.
בואי נתחרט לנו, אולי עוד מותר.
בואי נתחרט מהר, לפני שמאוחר.

- אמא, אמא אמא אמא...
- מה, חמודה?
- יש לי שאלה חשובה
- תנסי לא תמיד יש לי תשובה.
- איך באים תינוקות לעולם?
- הם באים מאהבה.
- רק מאהבה?
- כמו שתילים, כמו פרחים נפלאים, הם באים מאהבה ומזרעים.

אמא אומרת -
שתינוקות נוצרים בבטן
כמו פרחים באדמה, מאהבה ומזרעים.
אמא לא מבינה בזה כלום. תיכף רואים.
אדמה זה לא בטן, לאדמה אין לב,
לאדמה לא כואב.
אמא אומרת -
שתינוקות גרים בלב,
כשהלב מאד אוהב.
אז לא נעים לי להגיד לה, אבל זה חבל
שיש לי אמא שלא מבינה בתינוקות
בכלל.

- אמא, את לא מבינה בתינוקות בכלל
- אוף!!! הדור הצעיר איך אפשר להסביר? האגדות היו הרבה יותר נחמדות,
וחבל שהפסיקו להאמין באגדות. (תוק תוק תוק)
איזה מזל. באים אורחים
חמודה שלי, דופקים בדלת, תפתחי.

אף אחד עוד לא יודע,
אפשר להשתגע.
באים אורחים,
מתארחים, מחייכים,
אומרים: "שלום, להתראות, מה חדש? היה נעים."
הם מסתכלים, אבל עוד לא רואים.
אבא ואמא מחייכים אלי,
יש סוד ביניהם לביני.
אף אחד פה לא יודע.
רק אמא, אבא ואני.

- אבא אבא אבא אבא
- מה, חמודה
- איך באים תינוקות לעולם.?
- שאלת את אמא?
- אמא אומרת שתינוקות נוצרים כמו פרחים, מאהבה ומזרעים.
- אמא, כרגיל, צודקת. כנראה זאת האמת.
- באמת? אל תגיד לי שמלאך צחור כנפיים יורד מהשמיים, ובתוך הכנף הגדולה יש לו חבילה.
או בתוך פרח שושנה שפרח בגינה… או בתוך צבעוני אדמוני נולד תינוק אצבעוני…
- אבא ואמא שלי אמרו שתינוק בא לעולם בתוך עלים של כרוב. לא חשוב. יש לזה גם הסבר מדעי. את רוצה לדעת?
- אני משתגעת לדעת.
- בסדר, אני אביא לך ספרים עם ציורים שמסבירים. הנהפה יש לך הסבר:
- אבא, כמה שאתה מסביר יותר הבלבול שלי מתגבר. והולך ומתבלבל עוד יותר.

כמה שאני חושבת על זה יותר,
אני יותר מבולבלת.
כל הזמן אני שואלת:
איך זה, ומה זה, איך זה בדיוק,
ומה קורה שם כעת?
ואיך הוא נכנס, ומה הוא עושה שם,
ואיך הוא חושב לצאת?
ומה הוא אוכל שם בפנים?
ואם יש לו אויר?
אבא מביא ערמה של ספרים עם ציורים ומסביר:
בציור רואים את הבטן כאילו מבפנים:
יש רחם, ויש חצוצרות וביציות וזרעונים.
עכשיו את מבינה?
ככה אבא אומר.
לא לגמרי. אבל אולי אני מבינה קצת יותר.
צריך הרבה סבלנות, אבא אומר.
לי אין סבלנות. אני רוצה מהר.
אני רוצה לראות, אני רוצה לדעת,
אני רוצה לגעת.
אני נוגעת בציור הכי נהדר,
זה לא אותו הדבר.
הציור יודע הכל
אבל הוא קר.

- אמא, אמא אמא,!
- מה קרה?
- ראיתי את האח הקטן של רותי!
- מי?
- התינוק הכי מתוק!
- מה?
- הוא תינוק.
- כמובן שהוא תינוק.
- והוא מתוק.
כל כך מתוק.

לרותי נולד אח קטן,
הלכתי לראות.
הוא היה ישן כשבאתי,
אבל התגנבנו על קצות האצבעות.
פתאום הוא התעורר,
הושיט אלינו יד קטנטנה וכל כך שמח.
אני רוצה אח בדיוק כמו של רותי.
אני כל כך כל כך כל כך
רוצה אח.

- אבא, מה יותר כדא לנו, אחות או אח?
- זה משנה לך?
- בטח. אח זה לא אחות ואחות זה לא אח. זה שונה כל כך.
- מה שונה?
- אחות היא לפחות... אחות... אחות יכולה להיות גם חברה שלי.
- ואח יכול להיות גם חבר.
- אז זה דומה ?
- פחות או יותר.

אומרים שאח יהיה שובב ואחות תהיה טובה,
אומרים גם שבן הוא רציני ובת היא שובבה
או אולי להיפך,
אני לא זוכרת.
אחות או אח?
מה אני בוחרת?

- אמא, הבגדים שלך כל כך צרים,
- נפרמים לי התפרים,
- מתפוצצים הכפתורים.
- אני צריכה כבר בגדים חדשים וטובים. יותר מתאימים. יותר רחבים.
- שיהיו גם יפים. עם הרבה צבעים, לא מדי בהירים, לא הכי כהים.
ורק אל תקני בשחור.
- תבואי איתי? תעזרי לי לבחור?

נסעתי עם אמא לחנות מיוחדת
לקנות בגדים רחבים בזול.
כשהבטן תגדל
שיהיה לה מקום לגדול.
קנינו שמלה נהדרת, וחולצה מצויירת,
מכנסיים סגולים וחצאית עם קפלים.
אמא אומרת, אני אהיה כל כך עגולה
בחדשים הגדולים,
לפחות תראו משהו יפה
אם אתם מסתכלים.

- זאת אמא שלי אבל היא אחרת
לא נעים לי להגיד לה, אז אני לא אומרת.
הבטן שלה עגולה וגדולה כמו הר.
אני לא אומרת שום דבר.
אני חוושבת: לא סתם אומרים שהיא הרה,
ועוד איזו הרה, הור - ההרה.

אני מסתכלת כל הזמן כאילו לא בכוונה
אל הבטן הזאת. היא כל כך שמנה.
אבא אומר שזה יפה.
אני לא מאמינה.
תשעה חדשים זה כמעט שנה.
אני לא מבינה
איך אמא מוכנה.

- אמא, קשה לך?
- לא קל.
- מה החלק הכי קשה? העלייה במשקל?
- זה עוד החלק הכי קל.
- ההקאות? החולשה? הבחילות?
- לא, אלה רק תקלות די קלות.
- אז מה הכי קשה אם לא הבחילה?
- מה השאלה?
החלק הכי הכי קשה
זה לבחור את השם.

החלק הכי קשה
זה לבחור את השם.
השם צריך להתאים לפנים.
קל להגיד, אבל תינוקות משתנים.
תינוקות הופכים למבוגרים,
הכל משתנה, רק השמות נשארים.
יש המון שמות, אז אנחנו בוחרים.
אני בוחרת, אמא בוחרת, אבא בוחר,
הבעיה היא שכל אחד מאיתנו בוחר
בכל רגע שם אחר.

- אבא, תראה את אמא היא כל כך חיוורת.
- את צריכה לעזור. לה
- אני עוזרת
אבל אני לא מצליחה
תראה איזו מהפכה!

אמא לא מרגישה טוב,
היא חיוורת.
את תשכבי במיטה, אני אומרת.
אני כבר גדולה ואני יכולה
ואני היום עוזרת.
החלב גלש, החביתה נשפכה,
שברתי כוס, במטבח מהפכה,
אני יושבת ובוכה.
אמא קמה לראות מה קרה.
טוב שאת עוזרת לפעמים, היא אמרה.
לא תאמיני אבל בכל זאת עזרת לי נורא
כי אני כבר בריאה. יש לי ברירה?

- סבתא, אני עצובה
- למה את עצובה, חביבה? הכל לטובה.
- רציתי לעזור לאמא, רציתי כל כך
וכל המטבח יצא מלוכלך,
לא עזרתי בכלום, ואמא ניסתה לקום
בסוף אבא בא, וניקה וסידר.
והוא עשה את זה מהר.
- אז עכשיו הכל בסדר, חביבה,
וגם אבא עזר – אז הכל לטובה.
הכל לטובה. למה את בוכה?
- כי כולם מפנקים את אמא, ורק אני לא מצליחה.

כולם מפנקים את אמא
שתאכל, שתנוח,
שלא תעבוד קשה
ושלא תקבל מצב רוח.
סבתא קנתה לה סיכה,
אבא הביא לה פרחים.
כולם מפנקים את אמא
אותי שוכחים.

- שוכחים אותי ושוכחים גם את אבא.
אבא ואני חברים לצרה.
לפעמים אני חושבת שזה בכלל לא נורא!
פתאום לא שמים אלי לב.
אלה ימים נהדרים.
חבל שהם עוברים.

איזה ימים נפלאים.
הם עסוקים, הם בכלל לא רואים.
גמרתי את העוגיות -
לא היו בעיות.
צבעתי את הדלת בכל מיני צבעים,
במגרות שלי אני מגדלת תולעים,
הם לא שמים לב,
הם בכלל לא רואים.

- אמא, באיזה חודש את?
הימים עוברים כל כך לאט,
- אבל החודשים עוברים לי מהר.
אני בחודש השביעי, הזמן עובר
ועוד מעט זה ייגמר.
תודה לאל
- הלוואי שזה יעבור לך בקלות.
- אם אני רוצה שזה יעבור, פחות או יותר, בקלות
אני צריכה לעשות התעמלות.

אתמול אמא התעמלה
ניסיתי להתאפק, אבל שוב יצאה לי אותה שאלה:
תגידי, אמא, זה יכאב לך נורא?
באמצע התרגיל אמא עצרה:
תבטיחי לי דבר אחד, היא אמרה,
כשזה יגיע, תחזיקי לי אצבעות, יקרה,
בעצם אני לא כל כך גיבורה,
ואני מפחדת נורא.

- תינוקות שנולדים, גם הם מפחדים?
- אנחנו לא יודעים.
- אני, במקומו, הייתי פוחדת כל כך. לא הייתי מתגברת.
- את היית פעם במקומו.
- נכון. אבל אני לא זוכרת.
- אל תדאגי, קטנה שלי, אל תדאגי בגללי.
- אבל אני בכל זאת דואגת, שזה יכאב לך, שמשהו לא יהיה בסדר, שברגע האחרון משהו יסתבך.
- חמודה שלי, את לא לבד. כולנו דואגים. ועוד איך.
 

משהו לא בסדר.
יותר מדי זמן כבר עבר.
אני מחכה ומחכה
ואין שום דבר.
ואם הוא יהיה חולה?
ואם הוא יהיה מכוער?
זה טבעי שאת דואגת, כולנו דואגים, אבא אמר,
אבל אם הוא יהיה דומה לך – הוא לא יכול להיות מכוער.
ואם הוא יהיה חולה, או בעל מום, או מפגר?
אבא חיבק את אמא וחיבק אותי,
ורק אחר כך דיבר:
במקרה כזה, אני חושב שנאהב אותו עוד יותר.
אז יש לו מזל שהוא יבוא אלינו.
אצלנו יהיה לו הכי טוב.
אולי אנחנו דואגים קצת יותר מדי,
אבל אנחנו יודעים לאהוב.

- אבא, יש לי מחשבה קצת לא טובה.
- מה, חביבה?
- אולי התינוק שלנו לא רוצה?
אף אחד לא שואל אותו אם הוא רוצה לבוא לעולם, או איזה משפחה הוא בוחר.
אולי הוא בכלל היה בוחר עולם אחר?
- יש דברים, ילדתי, שאין את מי לשאול.
- אולי נשאל אותו כשיהיה גדול?

אתמול שוב חשבתי וחשבתי על הכל.
נדמה לי שאולי היה יותר טוב,
אם אלוהים יכול,
במקום אח קטן
שישלח אח גדול.

- חמודה שלי, אל תדאגי. הוא יגדל.
- אבל הוא אף פעם לא יהיה יותר גדול ממני.
- אולי יותר גבוה.
- שלא יעז. אני לא מוכנה לשמוע!
אפילו בעוד עשרים שנה
אסור לו לשכוח ש א נ י הגעתי ראשונה.

הוא יגור אתי, אני אסביר לו דברים.
איך מסודרים החדרים,
איך יוצאים החוצה, ואיך חוזרים,
אני אראה לו את הרחוב, את הבית ואת הגינה,
ואיפה המטבח, ואיפה חדר השינה.
הוא יצטרך להקשיב,
כי אני הגעתי ראשונה.