בחצר שלנו יש לאבא מחסן מלא אוצרות. אסור לנו להיכנס לבד למחסן האוצרות של אבא, כי יש בו דברים מסוכנים לילדים כמו מסמרים וברזלים עקומים עם חלודה, ומכושים ופטישים כבדים שיכולים ליפול על הרגליים. אבל מותר לנו להיכנס עם אבא.

אבא הכניס את המפתח הגדול שלו לחור המנעול ופתח לאט לאט את הדלת  הכבדה למחסן האוצרות – דלת הפח הגדולה חרקה ככה:

א…א….א…    אולי היא מגמגמת ורצתה בעצם להגיד א… א… אני חיכיתי לכם מהבוקר.  או א… א… אני הכנתי הפתעה. הכלב שלנו, ארטיק רץ ראשון ונבח פנימה ליתר בטחון. ותיכף שלוליות החושך הגדולות שמילאו את כל המחסן נדחקו לפינות ולמחבואים. אבא נכנס פנימה, ואנחנו הצצנו מהפתח. וראינו איך

 

כל האוצרות

בערמות מסודרות:

ברזלים ומסמרים

וקרשים נהדרים,

מכונה עקומה

לא יודעים בשביל מה,

מסגרות בלי תמונות

קצת שבורות בפינות.

מיטה מפרקת

חולמת בשקט.

החלון הישן

ששברתי מזמן,

מטאטא משומש

בלי מקל ובלי קש,

כסא שבור,

ציור לא גמור.

גיגית ישנה

שעברה תאונה,

דחליל משנה שעברה,

הרגל שלו נשברה.

צינור מגולגל,

מריצה בלי גלגל,

שתי כפפות וסנדל

מגרפות, מעדרים

ועוד כל מיני דברים,

במחסן האוצרות של אבא.

 

 הכל מסודר בערמות, ומאחוריהן שלוליות קטנות של חושך, ומאחורי החושך מתחבאים עוד סודות קטנים, אולי מסוכנים, שאסור לנו לגעת ואסור לנו לדעת.

אבא לקח מתוך ערמות החשך מעדר ומגרפה, וסגר את דלת הפח הגדולה. וכל הסודות נשארו בפנים.

א…א... א... אמרה הדלת, אולי היא אמרה: אל תדאגו. אני אשמור על כל האוצר עד מחר.