סבא-נוח-בוקר- טוב ישב על השטיח והניף את שתי ידיו למעלה.

ברגע שגילי נכנסה, הוא לקח מהר את הכובע שהיה מונח על ידו וחבש אותו לראשו. אולי הוא רצה להראות קצת יותר מכובד.

"בוקר טוב גילי" אמר סבא נוח.

"עכשיו לא בוקר. עכשיו כבר אחרי הצהרים," אמרה גילי.

"מה, באמת? איך את יודעת?" שאל אותה סבא נוח והניף את ידיו ימינה ושמאלה.

"אני יודעת כי כבר אכלנו ארוחת צהרים מזמן, ואני כבר רעבה קצת."

סבא נוח מתח את הידיים לאחור אחר כך מתח אותן לפנים.

"מה אתה עושה?" שאלה גילי.
"התעמלות בוקר," אמר סבא נוח. חשב קצת והוסיף: "את בטוחה שעכשיו לא בוקר?"

"בטח שבטוחה."

"טוב, אז נגיד שזאת התעמלות אחרי הצהרים," אמר סבא נוח, ובזהירות התהפך ועמד על הראש."

גילי התכופפה כדי שהראש שלה יהיה בגובה אחד עם הראש ההפוך של סבא נוח, ואחר כך שאלה: "למה?"

"למה מה? מה למה? למה מה למה? שאל סבא נוח לגמרי הפוך.

"למה אתה אומר תמיד בוקר טוב. אצלך אף פעם לא מגיע צהרים?"

"למה לי צהרים?" שאל סבא נוח, הוא התהפך בזהירות ועמד על רגליו.

גילי חשבה קצת ואמרה: "אולי בשביל ארוחת צהרים?"

"אני לא אוכל ארוחת צהרים. אני שותה לי תה עם קוביות סוכר," הסביר לה סבא נוח וחיוך זרח עם המצח שלו כמו שמש קטנה.

"זה מה שאתה הכי אוהב?"

"כן, אני מכין לי רק מה שאני אוהב," אמר סבא נוח ומזג לו כוס תה, הוא לקח שתי קוביות סוכר, אחת הכניס לתוך פיו ואת השניה נתן לגילי.

גילי לקקה את קובית הסוכר, חשבה קצת ואמרה: אפשר לדעת כי עכשיו כבר אחרי הצהרים כי אבא ואמא כבר חזרו מן העבודה."

"לי אין אבא ואמא שיחזרו מן העבודה, וגם אני כבר מזמן לא חזרתי מן העבודה."

"למה?"

"כי אנשים חושבים שלסבא נוח כבר אין כוח ולא נותנים לי עבודה."

"אבל יש לך כוח לעמוד על הראש!" נעלבה גילי.

"בשביל זה לא צריך כוח, צריך רק ראש," הסביר לה סבא נוח בכובד ראש. הוא גמר לשתות את התה ושטף את הכוס בכיור.

"אז מה אתה עושה כל היום?" שאלה גילי.

"אני יושב לי ושומר על הזמן שלא יברח."

"כל הזמן?"

"כבר מזמן."

החתול הזקן מתוש, שקוראים לו מתושלח רק כשכועסים עליו מאד, נכנס דרך החלון, קפץ על השולחן ופיזר כל מיני גלגלים וקפיצים שהיו מפוזרים עליו.

"מה איתך, מתושלח!, קצת יחס של כבוד לזמן," גער בו סבא נוח והתחיל לאסוף את החלקים המפוזרים.

גילי עזרה לסבא נוח לאסוף ערמה קטנה של קפצים וברגים.

"מה זה?" שאלה.

"זה היה פעם השעון שלי."

"מה קרה לו?"

"מתושלח שבר אותו. אין לו שום יחס של כבוד לזמן."

"ואתה מתקן אותו?"

"לאט לאט, אני לא ממהר. לא כל כך מעניין אותי לדעת מה השעה."

"ומה תעשה אחרי שתגמור לתקן את השעון?"

"אל תדאגי. אני לא אגמור. בינתיים אני לא מצליח אפילו להתחיל," חייך סבא נוח.

"מותר לעזור לך?" התנדבה גילי.

"כן, אבל רק אם את לא מבינה בזה שום דבר."

"זה בסדר, אני בכלל לא יודעת לתקן שעונים," הרגיעה אותו גילי.

שניהם ישבו וניסו להתאים קפיצים וגלגלים. הם לא כל כך הצליחו אבל נהנו.

בינתיים נכנס אלעד לחפש את גילי.

"בוקר טוב אלעד," אמר סבא נוח וקרץ לגילי.

"מה פתאום בוקר? עכשיו כבר אחרי הצהרים, הי גילי, בואי לשחק."

גילי הניחה את הקפיצים והגלגלים, לקחה לה עוד קובית סוכר, ולפני שיצאה אמרה:

"טוב אז אני הולכת. אפשר לבוא שוב מחר?"

"תבואי בבוקר, תמיד בבוקר יש לי זמן," חייך אליה סבא נוח.

"את משחקת עם הזקן הזה?" שאל אלעד כשהיה בטוח שהם התרחקו מספיק, ושסבא נוח כבר לא יכול לשמוע אותם.

גילי חשבה רגע ואמרה:

"סבא נוח-בוקר-טוב הוא בכלל לא זקן. הוא רק לא כל כך צעיר."