סבא זמן גר בבית קטן. רוני המציאה לו את השם שלו.

הילדים קראו לו "סבא זמן" ולפעמים קראו לו "סבא זמן אחר".

אם שאלו את סבא זמן: מה השעה? הוא לא היה מביט בשעון כמו כולם. הוא היה מביט החוצה.

"סבא זמן, למה אין לך שעון?" שאלה אותו רוני.

"אני לא אוהב שעונים. הם משעממים אותי. הם מודדים את הזמן רק במספרים," הסביר סבא.

"ואיך אתה מודד את הזמן?" שאלה רוני

"אני מביט החוצה."

"אז מה השעה עכשיו בחוץ?" התעניינה רוני.

סבא זמן הביט החוצה. "עכשיו השעה שהחתול מתמתח לו בשמש על הגג," הוא אמר.

הייתה לו גם שעה שהדרורים מתעוררים, ושעה שנפתחים פרחי הבוקר, שעה שהילדים הולכים לגן, והשעה שהבולבולים רבים ביניהם, השעה שאמא קוראת לרוני לעלות למעלה, והשעה שהשמים אדומים והשחרורים צועקים שהם הולכים לישון.

"הזמן שלך הרבה יותר יפה," אמרה רוני.

"כי הוא פשוט יותר," אמר סבא זמן.

"הוא גם שמח יותר," אמרה רוני. "אם אנשים היו מודדים את הזמן רק לפי השיטה שלך – הם לא היו מזדקנים."

"אני זקן," אמר סבא זמן.

"לא יכול להיות. הלוא הזמן שלך הוא יפה ושמח, אז איך הוא יכול לעשות את האנשים זקנים,חולים או עצובים?"

"לא חולים ולא עצובים. רק זקנים," תיקן אותה סבא זמן. "תארי לך תפוח בשל מאוד. הוא יפה והוא בריא  והוא שמח. אבל הוא זקן, כי לא נשאר לו הרבה זמן."

"אה," אמרה רוני. היא הסתכלה בחלון. השעה הייתה בדיוק השעה שזגוגיות החלונות מאדימות ונפתחים פרחי הלילה.