לאה נאור

 

 זהו הסיפור השני שכתבתי על יציאה למחנה עבודה.. הסיפור אולי מוגזם קצת, אבל היה לו בסיס:  במשך השנה התגלתה תופעה מרגיזה. הבנות היו גבוהות בראש מן הבנים שנראו כמו ילדים קטנים לעומתן. דבר שיצר חשש מה בין הבנים שהבנות ימצאו להן חברים ראויים יותר בין חברי הקיבוץ הצעירים. שנקראו בפיהם "זאבים". והם חיבלו תחבולות איך להתגבר על הבעייה.

 

 

בשעה שנודע

כי מחנה העבודה

מיועד השנה לכפר-עם -

עברו חיל ורעדה

בחברי העדה

פיק ברכים פיק-פוק ופיק סתם.

 

מסתבר שראו

שם במשק ההוא

חבורות זאבים שאורבות

בסדקים ופינות

אפלות לבנות,

ובעיקר לבנות הטובות.

 

נבחרה ועדה

בין חברי העדה

לטפל בתסבוכת הנ"ל

מבחינה מדעית,

מבחינה מקצועית

ובפרט מבחינת הכלל.

 

התווכחו ושקלו

וחקרו וגילו,

והגיעו לידי החלטה

שכל בת בעדה,

בעיקר נחמדה,

תתכבד ותשב בביתה.

 

אך היו לבנות

כל מיני טענות

נגד אותה ועדה

שאינה מעשית

ואינה נימוסית,

ובעיקר היא פגעה בכבודן.

 

הויכוח גאה

בין כתלי התנועה,

הגג שם כמעט שנשבר.

בכמה פרצופים

התנגשו אגרופים

שעמדו על משמר המוסר.

 

נמשכו שם צמות

והיו מהומות,

לבסוף, כרגיל בָּעֵדָה,

הרוחות נרגעו

וכולם שוכנעו

שכדאי לבחור עוד ועדה.

 

מוישה גרויס, עוזי תן

וגם שמיל הקטן,

שמשכו במרבית הצמות,

נבחרו אחראים

לנקיטת אמצעים

להגן על בטחון הבנות.

 

אף אחד לא ידע

מה היה תפקידם

אך נראה שעבדו ביעילות.

אפופי סודיות

הם סרקו ואדיות

ושדות וכוכים, ומה לא?

 

בעשרות מחסנים,

בעיקר ישנים,

הם אספו תריסרי צנצנות,

וכולם שוכנעו

שבקיץ ההוא

אין חשש לבטחון הבנות.

 

מכונית המשא

כבר עמדה עמוסה

בחברי העדה הזריזים,

זהו יום היציאה,

זוהי גם השעה,

אך מדוע אין אנו זזים?

 

מוישה גרויס, עוזי תן,

וגם שמיל הקטן,

(אגודה לשמירת הצניעות)

עוד עומסים ופורקים

ארגזים ושקים

עם שלטים: "נשק חם, זהירות!"

 

והייתה הָעֵדה

אפופת חרדה,

לחישות נשמעו פה ושם

שאין בת בָּעֵדה

שכדאי בָּעֲדָה

למות. ואולי לעולם.

 

חברים יקרים

לא ארבה בדברים.

זאת הייתה נסיעה אומללה.

באחת הפינות

התכווצו הבנות.

אף אחת לא השמיעה מלה.

 

רצוצים, עייפים

הם שוכנו בצריפים

הבנים אז חולקו לחוליות:

חולייה א'  שמרה,

חוליה ב' חפרה

חוליה ג' המתינה לאות.

 

עד חצות נחפרה

תעלה אדירה

מסביב אהלי המגורים.

לצרכי מעבר

חיש נבנה גשר צר

הנתון לשמירת הנצורים.

 

בדיוק בחצות

שמיל נתן את האות,

לחזית ארגזים נגררים,

ותוך מתח עצום

נפתחו, ולא כלום

קופסאות מלאות עכברים.

 

מקקים, עכברים,

חרקים לא ברורים,

גם חולדות הצטרפו משום מה.

הבנות כה צרחו

שכולם נוכחו

שאכן, זאת תחמושת חמה.

 

התמלאו התעלות

ציוצים וקולות,

הגשר הורם וקופל,

הכל עכשיו

מוכן לקרב,

אבל אין זאבים. די חבל.

 

רק בבוקר הוברר

אף רווק לא נשאר

במשק כפר-עם לרפואה.

ארבעה התחתנו,

שניים סתם התנוונו

האחרון כבר נשלח לתנועה.

 

לא עזרו הטענות

קמו כל הבנות

והביתה ברחו, עד אחת,

אהלי המגורים

התמלאו עכברים,

אך למי זה בעצם אכפת?

 

הבנים בעדה
נשארו לבדם

לעבוד ולשאת בעול.
אך בזה אחר זה
התחמקו לביתם.
בלי בנות, איך אפשר זאת לסבול?

 

זהו סוף הסיפור.

רק נוסיף בקיצור

שבנגב עדיין חוקרים

התקפה אזורית

אפופת מסתורין

של המון עכברים אפורים.

 

 

פורסם בעיתון הנוער העובד "במעלה" 19.8.1963