מתוך הספר  "ללטף גב של צב"

 

פתי היה כלב חדש. בעצם כל הכלבים של נועה היו תמיד חדשים. נועה הייתה מוצאת אותם ברחוב כשעוד היו גורים קטנים מביאה אותם הביתה.
אמא של נועה הייתה מעיפה בכלב החדש מבט מיוחד, שהיה שמור בקצה העין שלה בשביל הכלבים החדשים של נועה, וקולה היה חינוכי ושקט: לא, נועה, הפעם זה כבר לא ילך לך.
אבל נועה ידעה תמיד להגיד את המלה הנכונה:
קודם ניתן לו קצת חלב. אחר כך נוכל לזרוק אותו החוצה. תראי כמה שהוא רעב, אמא.
אמא תמיד הסכימה, ונועה ידעה שאמא שלה לעולם לא תוכל לזרוק החוצה יצור שאכל בתאבון את כל מה שהגישה לו וביקש עוד, אפילו אם היה פצוע ומכוער וזקוק באופן דחוף לביקור יקר מאד אצל דוקטור זק, שחיכה במרפאה שלו עם חיוך ומזרק מוכנים תמיד בשביל הכלבים החדשים של נועה.
הכלב החדש היה נשאר חודש, לפעמים אפילו חודשיים. כולם היו מנסים לחנך אותו ששב ויקפוץ ויתן יד וישאר יבש ונקי., עד שהיה קורה משהו מאד לא צפוי והכלב היה נעלם בדרך פלא. נועה הייתה מוצאת לה גור חדש והכל היה מתחיל מהתחלה. ככה זה היה גם עם גורי וסמילי ושֶׁרִי ובני ובמבי, ועכשיו פתי.
העובדה שהכלבים לא נשארו אצל נועה הרבה זמן הייתה בהחלט לא באשמתה. גם עומר אמר לה שלדעתו הכלבים היו אשמים בעצמם.
למשל גורי, שהיה כלב עם צבע מטושטש מגזע לא ברור. הוא היה כבר כמעט רגיל אל נועה. כשהייתה ניגשת אליו היה תמיד מתהפך על הגב כי הוא אהב שמלטפים לו את הבטן. פעם נועה ועומר לקחו אותו אל הים קשור בחבל, כי גורי עוד היה כלב חדש ועוד לא הספיקו לקנות לו רצועה. נועה ועומר לא יכלו לנחש עד כמה הוא פוחד מן המים. גורי רעד מפחד. הוא רעד כל כך שהיד של נועה שאחזה בחבל נראתה רוקדת באוויר. אבל נועה התעקשה ומשכה את גורי קרוב יותר אל המים. פתאום התקרב גל קטן, וכאילו בכוונה הרטיב לגורי את הרגליים. גורי זינק, ולמרות שהיה כלב קטן ולא כל כך חזק הוא קרע את החבל, ברח במהירות ונעלם בין האנשים והכלבים שבחוף.
נועה ועומר חיפשו את גורי כל הבוקר. הם ניסו לתאר אותו לאנשים שעל החוף, אבל גורי היה כלב כל כך רגיל ולא ברור, שהאנשים לא יכלו לדעת אם ראו אותו או לא. מאז גורי נעלם. ולא נמצא גם במקלט הכלבים האבודים של העירייה. עד היום כשנועה או עומר נוסעים לים הם תמיד מסתכלים סביב. אולי יראו כלב לא ברור שאפשר להכיר אותו לפי החבל הקרוע שאולי עוד קשור לו לצואר.
אחר כך בא סמיילי, שהיה סטר אירי יפהפה, כמעט גזעי רק בלי תעודות. הוא היה כלב זריז, חזק, לא חכם אבל טוב לב ואוהב טיולים ארוכים.
נועה הייתה נועלת זוג סקטים על נעלי ההתעמלות שלה, מחזיקה ברצועה, וסמיילי היה פותח בדהרה עליזה כשהוא מושך אחריו את נועה המחליקה על הסקטים שלה במהירות גדולה יותר מכל הילדים שברחוב האורנים. הילדים היו באים אל נועה לבקש סיבוב על סמיילי, סמיילי רץ עם כולם בשמחה, וזה היה שבוע נהדר. עד שפעם סמיילי ראה כלבה קטנה מרחוק, קפץ קפיצה עצומה באוויר וברח עם הרצועה שלו. נועה נפלה על המדרכה וקיבלה מכה רצינית במצח וביד וסמיילי נעלם. כל הילדים רצו למקום ששם נראתה הכלבה הקטנה, אבל גם היא לא הייתה שם יותר. עומר חשב שסמיילי רץ אחרי הכלבה למקום שהוא לא מכיר, ואחר כך לא מצא את הדרך הביתה כי הוא היה כלב לא כל כך חכם. הילדים חיפשו בכל העיר, אבא של נועה פרסם מודעה בעיתון ואפילו הציע פרס למוצא הישר. שום דבר לא עזר. סמיילי נעלם ולא חזר.
אחר כך בא במבי. כשהיה גור קטן וחמוד. אף אחד לא יכול היה לדעת איזה כלב גדול הוא יהיה. הוא גדל מהר והיה כלב מסוג דני ענק. הוא היה כל כך גדול שלא היה לו מקום בדירה הקטנה, ונועה קשרה אותו בחצר. אבל הוא היה כל כך חזק שהיה קורע בקלות את החבל שלו ומטייל בחצרות של השכנים. במבי תמיד חזר הביתה אבל אף פעם לא לבד. תמיד הביא לנועה מתנה בשיניו החזקות. פעם הביא לה סמרטוט רצפה של השכנה ממול. פעם אחרת גרר אחריו צינור השקאה ארוך מן החצר המטופחת שבקצה הרחוב. פעם הביא לה מטאטא ונועה לא הצליחה לגלות ממי גנב אותו ואיך הצליח לשאת אותו בתוך הפה. שכנה אחת טענה בתוקף שבמבי גנב שני זוגות נעלי עבודה של בעלה מן המרפסת שלה. ונועה חשבה שבמבי מסוגל לכל והשכנה הצועקת אולי צודקת. השכנים שלחו משלחת נרגזת אל אמא של נועה. אמא של נועה קנתה שרשרת חזקה במיוחד. כזאת שקושרים בה סוסים. נועה קשרה את במבי אל עץ האורן שבחצר, ומיד הוא התחיל לנבוח. במבי נבח יום שלם ולילה שלם עד שהשכנים טיכסו עצה והסכימו ביניהם כי מוטב שבמבי יגנוב מטאטא פה ושם, מאשר ינבח יום ולילה קשור לעץ. אתם צריכים להבין כי היה לבמבי קול רם וצרוד ומאד לא מוסיקלי.
נועה התירה את במבי והוא רץ בשמחה עד קצה הרחוב והביא לה במתנה כיסוי קרוע של מכונית. הכיסוי היה כמעט חדש. אבל קרוע בצד בשיניו החזקות של במבי. אחרי שאמא שילמה לארבעה שכנים נרגזים בעד ארבעה כיסויי מכוניות, וקנתה שני זוגות נעלי עבודה לבעלה של השכנה מהמרפסת הסכימה נועה בצער שבמבי הוא לא בדיוק הכלב המתאים להם וכדאי לחפש לו מקום אחר. נועה טלפנה בעצמה לכלבייה של המשטרה, ולמחרת באו שני אנשים, בדקו לבמבי את השיניים הסתכלו בו מכל הצדדים ואמרו שהוא בריא וחזק ויהיה כלב שמירה מצויין ולקחו אותו איתם.
עכשיו יש לנועה כלב חדש לגמרי. פתי. הוא כלב קטן מאד, שחור מאד ופתי מאד. אבל כשהוא נובח אפשר לחשוב שהוא כלב גדול ואמיץ. הוא נובח על כולם חוץ מחתולים כי מחתולים הוא פוחד. המקום הכי אהוב עליו להתחבא מחתולים הוא מתחת לבטן הגדולה של פחד, הכלב הנוראי של עומר. פחד ופתי מבלים יחד בחצר, רודפים זה אחרי זה, עוברים זה מתחת לזה ונהנים מן החיים עד שבא חתול. כששני הכלבים רואים חתול – פתי מתחבא מתחת לבטן הגדולה של פחד ושניהם מיבבים יחד בקולות מסכנים, בורחים בריצה פראית כל כלב לביתו ומגרדים בדלתות שנועה ועומר יפתחו ויתנו להם להיכנס.
פתי מתחיל להתרגל. הוא לא קורע כיסויים של מכוניות ולא גונב מטאטאים, וגם אין לו כוח לרוץ רתום לסקטים של נועה לאורך הרחוב. הדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה לארוב לכל מי שיושב לנוח על הספה, ולהניח את הראש לו על הברכיים של מי שיושב שם, שילטף אותו. ואז הוא מגרגר מתענוג כמעט כמו חתול. כך הוא מסתדר במשפחה כמיטב יכולתו. ובינתיים זהו הפרק האחרון בסיפור על הכלבים החדשים של נועה מרחוב האורנים, עד להודעה חדשה.

הסיפור על הכלבים החדשים של נועה הוא סיפור אמיתי על כל הכלבים שהיו לנו. גם השמות של הכלבים והדרכים שבה נעלמו הם אמיתיים. כולל הכלב הגנב במבי שהיה גורר אלינו כיסויי מכוניות שקרע והוריד מעל מכוניות חונות. והיינו צריכים לשלם עבורם.
פַתִי  היה הכלב האחרון שלנו.  כל מי שלא סבל אותו היה אנטיפתי וכל מי שאהב אותו היה בעיננו סימפתי,  הוא חי בביתנו כבן משפחה עד לגיל המופלג של 13 שנה בערך.  מכונית דרסה אותו. ואחריו לא היה לנו כלב אחר.