דרורה אפורה
ישבה ודגרה.
על שלוש ביצים לבנות
מקושטות בנקודות קטנות, עדינות,
היא דגרה ודגרה ולא בקעה אף ביצה.
אף גוזל לא יצא.
אבל הייתה לה סבלנות. היא המשיכה וישבה,
פתאום חשבה:
אם בדיוק עכשיו יבקע גוזל,
אין לו מה לאכול בכלל.
אעוף לחפש לו תולעת או זבוב.
מיד אשוב.
ועפה. לאן? לא חשוב.
בדיוק באותו רגע גוזל קטן בקע מן הביצה.
ערום, רטוב, בלי נוצות הוא יצא.
הסתכל סביבו וראה שבוקע עוד גוזל.
אולי אתה אמא שלי? הוא שאל.
הגוזל השני לא ידע. אז הוא לא ענה בכלל.
בינתיים נבקעה הביצה השלישית ויצא עוד גוזל.
"אולי אתם אמא שלי?" הוא שאל.
"לא? חבל."
רוח שובבה בצמרת נשבה.
אולי את אמא שלנו? צפצפו שלושת הגוזלים.
אבל הרוח לא ענתה, רק נדנדה את העלים.
למעלה עפה להקת חסידות,
חסידות נודדות.
"אמא," צפצפו הגוזלים "אנחנו כאן,
מחכים לך כל הזמן."
אבל אף חסידה לא עצרה, והלהקה עברה.
פתאום חזרה אמא דרורה.
היא כל כך מיהרה..
ממרחק היא שמעה את הצפצופים ולא הופתעה
כי ידעה שהגיעה השעה.
במקור שלה הביאה תולעת,
ארוחה משגעת.
והגוזלים לא היו צריכים לבקש או לשאול,
היה להם תיאבון כ ז ה ג ד ו ל.
הם אכלו הכל.
ואמא עטפה
את שלושת הגוזלים הקטנים בכנפה,
ליטפה ועטפה, ועטפה וליטפה.
הגוזלים צפצפו לה: אמא, כמה התגעגענו אליך.
המקום הכי טוב בעולם הוא פה, מתחת לכנפייך.