באמצע העיר הגדולה
הייתה ככר עגולה
עם עצים ופרחים, מזרקה וברֵכה,
והרבה דגי זהב ששטים בתוכה.
ובאמצע הככר היה פסל גדול
של מלך חשוב עם כתר עגול
שרכב על סוס והשקיף על הכל.

פתאום באה יונה
קטנה, לבנה,
ירדה למזרקה, שתתה טיפת מים.
פרשה כנפים,
התעופפה ועמדה על כתר הזהב
וחשבה על המצב:
כמה מוזר שאני, יונה קטנה,
אני עכשיו המלכה של כל הגינה.

יושבת למלך על הראש,
זה לא קשה לי,
עושה לו על הראש מבלי לחשוש.
מה יעשה לי?

המלך נולד בשבילי.
ואם הוא מלוכלך – זה בגללי.
ואף אחד לא ינקה לו את כתר הזהב.
אגב, אני שוב מלכלכת פה עכשיו, 
זה המצב.

היא ראתה בכיכר אנשים, נשים, ילדים
ממהרים, מטיילים או סתם עומדים.
ואמא אחת עם תינוקת בעגלה.
חייכה רק לה.
היונה חשבה שכולם באו בגללה,
הפסל של המלך הוקם בשבילה.

היא מלכה! גדולה! אֵלָה! אֱלִילָה!
איזה קהל מעריצים יש לה!

היא דרכה על המלך ברגל קלה
והודתה בהמיה לקהל שלה.
פתאום עורב התקרב ממולה.
או לה לה...
היא נפנפה בכנפה ועפה לה
במהירות גדולה.
למדרכה,
וכך הלכה לה המלוכה.

יונה לבנה
מאושרת או מסכנה?
לרגע אחד מאושר
הייתה מלכת הכיכר
אבל הרגע עבר.