"וֵיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֶהוּ, וְנַשְׁלִיכֵהוּ בְּאַחַד הַבּוֹרוֹת, וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, וְנִרְאֶה מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו". (בראשית , ל"ז כ)
הם ראו אותו מתקרב,
הוא היה אחיהם הקטן,
הם ידעו שעבר הרים ובקעות
משכם ועד עמק דותן.
הם ראו כמה הוא שמח
כשסוף סוף מצא את אֶחָיו.
הם ראו כמה הוא עייף,
אך הם לא ריחמו עליו.
אחיו קרבו אליו,
תפסו אותו בכוח
הם רצו להרוג אותו.
לא היה לו כבר כוח לברוח.
"וַיֹאמֶר אֲלֵיהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָּם, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֵׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".
(בראשית. ל"ז כ"ב)
ראובן, האח הבכור,
היה השקול שבהם.
הוא ידע: בעיני אביהם
הוא אחראי עליהם.
הוא חשב: יעבור קצת זמן,
יירגעו הרוחות מסביב,
אוציא את יוסף מן הבור
ואחזיר אותו אל אביו.
אציל אותו מידם.
כל עוד לא עשו לו שום רע
אחזיר אותו אל אביו
כאילו כלום לא קרה.
"וַיְּהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה, וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מַיִם"
(בראשית, ל"ז כ"ג-כ"ד)
"מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" (מן האגדה)
האחים הפשיטו אותו,
הם קרעו את כותנתו ,
כתונת הפסים שעשה לו אביו
כאות לאהבתו.
אולי יוסף זעק:
"אחי, מה אתם עושים?"
אולי יוסף בכה:
אל תגעו בכתונת הפסים!
אולי הוא ביקש על נפשו,
התחנן בדמעות עיניים.
אבל הוא הושלך לבור
בלי בגדים, בלי טיפה של מים.
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכֹל לֶחֶם". (בראשית, ל"ז כ"ה)
הם השליכו אותו לבור
וישבו להם לאכול.
האם מישהו מהם התחרט?
אי אפשר לדעת הכל.
הם היו רועי עדרים.
מאיפה היה להם לחם?
יוסף המסכן, כל הדרך
נשא את הלחם על שכם?
איך היה להם תאבון?
איך יכלו להביט זה בזה?
הם דיברו ביניהם? התבדחו צחקו?
או שתקו ביום שכזה?
ואיפה היה ראובן
ברגע ההוא, הנורא?
אולי לא רצה לראות
את יוסף הנתון בצרה?
אחיהם הבכור, ראובן,
לא היה בתמונה.
אם ראובן היה שם -
אולי כל ההיסטוריה הייתה שונה.
"וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אוֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נוֹשְׂאִים נְכֹאת, וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָימָה, וַיֹאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי בּוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו." ((בראשית , ז כ"ה –כ"ו)
יהודה, לא היה הבכור,
אך אֶחָיו כיבדו אותו.
כאשר ראובן לא נמצא
הם קיבלו את דעתו.
הוא היה המנהיג הטבעי
למרות שהיה רק האח הרביעי.
הוא ראה אורחת סוחרים
ומיד אמר לאחיו:
למה להרוג את יוסף
אם אפשר להרוויח עליו?
בואו נחוס על הנער,
הוא אחינו, אחרי הכל.
נמכור אותו לעבד.
הם מכרו אותו בזול.
"וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף". (בראשית, כ"ז כ"ח)
"אנשים מדיינים סוחרים"
בתקופה ההיא המסחר
התנהל לו לאט על גמלים.
שיירות שעברו במדבר.
הם הובילו בְּשָׂמִים וּתְרוּפוֹת,
סחורות יקרות למכירה.
עבד צעיר ובריא
היה בהחלט סחורה.
עשרים שקל כסף.
נעשה השוואה קלה:
ארבע מאות שקל כסף
עלתה מערת המכפלה.
יוסף נמכר בזול.
זאת הייתה מכירה מהירה.
חייו של אח צעיר
היו זולים ממערת קבורה.
על גבי אורחת גמלים
נושאים "נכאת צרי ולוט"
עבד עברי, קשור ומושפל,
הובל לקראת גורלו.
" וַיָּשֶֹב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּור וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמֶר: הַיֶּלֶד אֵינֶנוּ. וַאֲנִי, אָנָה אֲנִי בָּא?" (בראשית, ל"ז כ"ט)
הוא שב והילד איננו
ראובן קרע את בגדיו:
הוא אחראי על הילד.
איך יחזור אל אביו בלעדיו?
צריך לתכנן תכניות
צריך למהר ולחשוב,
להמציא איזה שקר טוב
בשביל אביהם, יעקב.
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹּנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבֲּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, וַיִּשְׁלְחוּ אֶת כֻּתֹּנֶת -הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם. וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ. הַכֵּר נָא, הַכֻּתֹּנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא." (בראשית, ל"ז ל"א-לב)
עוד היו חיות טרף בארץ
דובים, נמרים, אריות.
חיה מתנפלת על נער בודד.
זה קורה. זה יכול להיות.
האחים חזרו הביתה,
וכתונת הפסים בידם,
הם הראו אותה לאביהם
קרועה וטבולה בדם.
זאת הייתה תחבולה אכזרית
איומה, אבל מוצלחת
מי בדיוק שיקר?
כנראה כולם ביחד.
וַיַּכִּירָה וַיֹּאמֶר, כֻּתּנֶת בְּנִי. חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. (בראשית, ל"ז ל"ג )
יעקב הכיר את הכתונת
שעשה במו ידיו
הוא ראה את הדם וידע:
בנו יוסף לא ישוב אליו.
יעקב האשים חיות טרף
שטרפו את הבן שאהב.
לא ניחש שחיות הטרף:
בעצם היו בניו.
וַיִקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלוֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. (בראשית, ל"ז ל"ד )
הוא ישב בבגדים קרועים,
שק פשוט למתניו
הוא הביט בכתונת הפסים
המוטלת קרועה לרגליו.
הבגדים בפרק הזה
הם סמלים, הם ראי למצב.
לב יעקב קרוע.
כמו הכתונת כמו שמלותיו
משפחה שהייתה שלמה
קרועה לגזרים עכשיו.
וַיָקֻמוּ כָּל בָּנָיו וְכָל בְּנוֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְּמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו." (בראשית, ל"ז ל"ה)
האחים ניסו לנחם.
מה הם אמרו? לא כתוב.
וודאי הוסיפו שקרים:
ובכו על "אחיהם האהוב."
היו ליעקב גם בנות.
עד עכשיו לא הזכירו אותן
סיפרו לנו רק על דינה.
כאן כתוב בפירוש: כל בנותיו.
היו לדינה אחיות.
שניסו לנחם, אך לשוא.
אנחנו יודעים זאת עכשיו.
הן בכו? בתנ"ך לא כתוב.
אבלן של בנות לא חשוב.
מה היו שמותיהן? איך היו חייהן?
האם גם דינה הייתה ביניהן?
הן נישאו? הן ילדו? מה חשבו? זו חידה.
לעולם לא נדע.
לא התנחם האב הזקן
רק רצה למות עם הבן.
"וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרַיִם, לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים" (בראשית , ל"ז ל"ו)
השיירה המשיכה דרומה,
נושאת עבד עברי.
הוא קיבל גם לחם גם מים,
רצו אותו חי ובריא.
הוא היה סחורה יקרה.
המדיינים והאכילו אותו.
היו טובים אליו מאֶחָיו,
כי קיוו למחיר טוב תמורתו.
יוסף, הבן האהוב.
המפונק, בן הזקונים,
הוצג עירום בשוק עבדים,
מיד נמצאו לו קונים.
האם חשב על אביו השבור?
כעס על האחים?
כאשר נמכר לאדון פוטיפר
איש מצרי, שר טבחים.
אולי תמימותו אבדה לו
ובבת אחת התבגר?
אולי הוא החליט אחרי מה שקרה לו
לא יהיה תמים יותר.
מה יקרה ליוסף במצרים?
מה יחלום ולמי יספר?
כל מה שיקרה ליוסף במצרים
זה כבר סיפור אחר.