פו הדב ויום ההולדת של איה
מחבר/ת:
א. א. מילן, גירסת וולט דיסני עברית לאה נאור
הוצאה:
יבנה ,
1968
פו הדב ויום ההולדת של איה
את פו הדב ואת איה ידידו הטוב אהבתי תמיד. כמה שמחתי כשפנו אלי מהוצאת הספרים יבנה שאתרגם כמה מן הסיפורים שעובדוו לסרטים באולפני וולט דיסני. כמעט לכל פרק בספר "פו הדב" ו"הבית בקרן פו" יצרו אולפני וולט דיסני סרטון מקסים וספר מאוייר. הוצאת יבנה קיבלה את הזכות לתרגם את הספרים לעברית, ולשמחתי פנתה אלי. קנאתי באוריאל אופק, שתרגם זמן קצר לפני כן את הגירסה המקורית של פו, אבל שמחתי בחלקי, הייתי מאושרת שהוצאת וולט דיסני נשארה נאמנה לטקסט המקורי, ותרגמתי מה שנתנו לי.
הספר על יום ההולדת של איה, מלווה בתמונות מתוך הסרט של וולט דיסני, שהן בעצם אנימציה לדמויות המוכרות שצייר ארנסט שפארד.
מאחר והספר אזל, והוצאת הספרים אינה קיימת עוד. התרגום במלואו
אִיָּה, החמור הזקן והעצוב עמד ליד הנחל והסתכל בדמותו שבמים.
נורא, חשב בלבו, זהו זה. נורא ואיום.
הוא פנה והלך לאט לאט במורד הנחל ואז הסתכל שוב בדמותו שבמים.
בדיוק כמו שחשבתי, רטן איה, גם מהצד הזה אני לא נראה טוב יותר.
אבל אף אחד לא שם לב. לאף אחד זה לא אכפת. נורא ואיום. זהו זה.
מאחוריו נשמע פתאום קול חריקה ודריסה ומתוך הסבך יצא פו הדב.
בוקר טוב איה, אמר פו.
בוקר טוב פו הדב, אמר איה. בעצם אני לא בטוח שהבוקר הזה כל כך טוב כמו שאתה אומר, המשיך בעצב.
למה לא? מה קרה?
שום דבר, פו, שום דבר. לא כל אחד יכול ואחרים בכלל לא.
מה לא כל אחד יכול? שאל פו ושפשף את אפו.
לשמוח. לשיר ולרקוד השקדיה פורחת ושמש פז זורחת...
הו, אמר פו. הוא חשב וחשב זמן רב ואז שאל: לאיזו שקדיה אתה מתכוון?
עלי-זות, המשיך איה בעצב, זאת מלה קשה, אצלנו קוראים לה סתם עליזות, לזה התכוונתי. אני לא מתאונן אבל זהו זה.
פו ישב על אבן גדולה וניסה לחשוב על כל העניין. הכל נראה לו כחידה. פו לא הצליח אף פעם לפתור חידה כי הוא היה דב בעל מוח קטן מאד.
לכן, במקום לחשוב, הוא שר את השיר הנחמד שחיבר בעצמו, השיר על בוטי וקוטי.
בּוּטִי וְקוּטִי וְחַסָּה וּכְרוּב,
זְבוּב יְעוֹפֵף אֲבָל עוֹף לֹא יַזְבוּב,
שָׁאַל עוֹד חִידָה וְאָשִׁיב לְךָ שׁוּב.
בּוּטִי וְקוּטִי וְחַסָּה וּכְרוּב
פו גמר את הבית הראשון וחיכה שאיה יגיד איזה שיר איום ונורא הוא זה. אבל איה לא אמר כלום. לכן פו הטוב המשיך ושר לו גם את הבית השני:
בּוּטִי וְקוּטִי וְשׁוּם וּבָצָל,
דָּג לֹא יִשְׁרֹוֹק. גַּם אֲנִי לֹא. חֲבָל.
שְׁאַל עוֹד חִידָה וְאָשִׁיב, אִם אוּכַל,
בּוּטִי וְקוּטִי וְשׁוּם וּבָצָל.
איה עדיין לא אמר כלום. פו הזדרז ופיזם לו בשקט גם את הבית השלישי:
בּוּטִי וְקוּטִי וְחַסָּה וּכְרוּב,
זְבוּב יְעוֹפֵף אֲבָל עוֹף לֹא יַזְבוּב,
שָׁאַל עוֹד חִידָה, אֲבַל מַה זָה חָשׁוּב.
בּוּטִי וְקוּטִי וְחַסָּה וּכְרוּב.
ואז חשב שאולי הוא עצמו התפוצץ, או אולי הוא נמצא עכשיו לבדו על הירח או איפה שהוא, ולעולם לא יראה את כריסטופר רובין ואת פו ואת איה.
ככה זה, לגלג איה: בוטי וקוטי פטפוטי ושטותי. טרה לה לה השמחה גדולה. אני רואה שאתה מבלה נפלא.
אני באמת. אמר פו.
אחדים יכולים, יבב איה.
איה, מה קרה לך?
כלום. למה אתה שואל?
"אתה עצוב כל כך היום, איה, אמר פו
עצוב? איך אני יכול להיות עצוב? הלוא היום יום ההולדת שלי. היום הנפלא ביותר בשנה.
יום הולדתך? התפלא פו.
כמובן. אתה לא רואה? הבט על כל המתנות שקיבלתי.
ואיה הרים רגל עצובה אחת והצביע לימין ולשמאל: אתה לא רואה?
לא. הצטער פו.
גם אני לא. אמר איה. זאת הייתה בדיחה. חה חה...
פו המסכן גרד את ראשו. הוא היה מבולבל לגמרי.
אבל זה באמת יום ההולדת שלך?
כן.
אז יום הלדת שמח לך, איה.
יום הולדת שמח גם לך, פו.
אבל זה לא יום הולדת שלי.
לא. רק שלי.
אבל אתה אמרת יום הולדת שמח לי.
למה לא? אינך רוצה להיות עצוב ביום ההולדת שלי, נכון?
אה, אני מבין, אמר פו.
די לי שאני בעצמי מסכן. יבב איה, בלי מתנות, בלי עוגות ואפילו בלי נרות. אף אחד לא חושב עלי. אוי, חמור מסכן שכמוני. אם יתחילו כולם להיות עצובים גם כן...
זה כבר היה יותר מדי עצוב בשביל פו. הוא פנה ורץ הביתה, מהר ככל שיכול. פו חשב שהוא מוכרח
להביא במהירות איזו שהיא מתנה לאיה. לא חשוב מה.
ליד ביתו ראה פו את חזרזיר קופץ ומנתר לגובה בכל כוחו.
שלום חזרזיר, אמר פו.
שלום פו, אמר חזרזיר.
מה אתה עושה?
אני מנסה לצלצל בדלת, הסביר חזרזיר, פשוט עברתי בסביבה.
אני אעזור לך, אמר פו באדיבות, הוא הושיט את כפו ודפק בדלת. ראיתי את איה, סיפר פו, איה המסכן עצוב כל כך, תאר לך שהיום יש לו יום הולדת ואף אחד לא הביא לו מתנה. יש לו מצב רוח נורא ואיום. אוף, מתי כבר יפתחו את הדלת הזאת? מי גר כאן בכלל?
והוא הושיט את כפו ודפק שוב.
אבל פו, אמר חזרזיר, זה הבית שלך.
אה, אמר פו, אז בוא וניכנס.
הם נכנסו. פו ניגש לארון לראות אם נשאר לו כד דבש קטן. באמת היה שם אחד והוא לקח אותו בשמחה.
אני אתן אותו לאיה. זאת תהיה המתנה שלי. ומה תתן לו אתה?
אולי גם אני אתן אותו? וזאת תהיה מתנה יפה של שנינו?
לא! השיב פו, התכנית הזאת לא טובה בעיני.
טוב, אז אני אתן לו בלון. נשאר לי בלון אחד מן החגיגה שלי. אלך ואביא אותו.
זה רעיון מצויין, חזרזיר, זה בדיוק מה שאיה צריך. הבלון ישמח אותו. אף אחד לא יכול להיות עצוב אם יש לו בלון.
חזרזיר הלך לו, ופו לקח את הכד אל איה. היה יום חם והדרך הייתה ארוכה. פו הגיע כבר לאמצע הדרך ופתאום השתלטה עליו הרגשה מוזרה. זה התחיל בדגדוג קל בקצה חטמו והתפשט בכל הגוף עד כפות רגליו, כאילו מישהו נמצא בתוכו ולוחש לו: פו, בדיוק עכשיו הזמן המתאים לטיפ טיפת משהו.
בחיי, אמר פו, לא ידעתי שמאוחר כל כך.
הוא ישב, הביט בכד שבידו והסיר את המכסה.
איזה מזל שהבאתי אותו, חשב פו, ישנם דובים שיוצאים להם ביום חם שכזה ואפילו לא חושבים לקחת איתם טיפ טיפת משהו. והוא התחיל לאכול.
עכשיו נראה, חשב פו לאחר שגמר ללקק את טפת הדבש האחרונה מתחתית הכד. לאן בעצם הלכתי?
אה, כן, אל איה.
הוא קם ממקומו לאט לאט, ואז, פתאום נזכר: הוא זלל את כל המתנה שהוא מביא לאיה ליום ההולדת.
אוי, אמר פו, מה אני אעשה עכשיו? אני מ ו כ ר ח לתת לו משהו.
במשך רגע ארוך אחד לא יכול היה לחשוב על שום רעיון בכלל. פתאום חשב לו ככה: בעצם זהו כד טוב מאד
אפילו אם אין בו דבש. אם אשטוף אותו שיהיה נקי ואבקש ממישהו שיכתוב יפה "יום הולדת שמח" איה יוכל לשמור בו דברים. זה כד שימושי מאד.
כך קרה שכאשר עבר פו דרך יער מאה הפרסאות נכנס לערוך ביקור אצל ידידו ינשוף שגר ביער.
בוקר טוב ינשוף, אמר פו.
בוקר טוב פו, אמר ינשוף.
היום יום הולדת שמח של איה, אמר פו.
מה, באמת?
מה תתן לו במתנה, ינשןף?
מה תתן לו אתה, פו?
אני אתן לו כד שימושי לשים בו דברים. ואני רוצה לבקש ממך...
זה הכד? שאל ינשוף ולקח אותו מכפו של פו.
כן, ואני רוצה לבקש ממך...
מישהו שם בו דבש, אמר ינשוף
אפשר לשים בו כל דבר, אמר פו, הוא מועיל מאד. אני רק רוצה לבקש ממך...
אתה יכול לכתוב כאן יום הולדת שמח.
זהו מה שרציתי לבקש ממך מפני שהכתב שלי עקום. זה דוקא כתב טוב מאד אבל תמיד הוא מתעקם והאותיות יוצאות מבולבלות. האם תוכל לכתוב יום הולדת שמח בשבילי?
זהו כד נחמד, אמר ינשוף כשהוא בוחן את הכד מכל צד. אולי גם אני אתן אותו לאיה וזאת תהיה מתנה יפה משנינו?
לא, אמר פו, התכנית הזאת לא כל כך טובה בעיני. עכשיו אני אשטוף את הכד ואחר כך תוכל לכתוב עליו.
פו שטף את הכד וניגב אותו היטב ובינתיים לעס ינשוף את קצה העיפרון וניסה לנחש איך בדיוק כותבים יום הולדת.
פו, אתה יודע לקרוא? שאל ינשוף בדאגה. יש כתובת על הדלת שלי, כרוסטופר רובין כתב לי. קראת אותה?
כריסטופר רובין הסביר לי מה כתוב שם, ואחר כך הצלחתי, אמר פו.
בסדר. אני אסביר לך מה כתוב פה ואז תוכל לקרוא:
ינשוף התאמץ וכתב:
יומ יואום עולדטת סמאח
שמעך
פו הסתכל בהתפעלות גדולה.
כתבתי יום הולדת שמח, הסביר ינשוף בקלילות.
איזו ברכה ארוכה ויפה אמר פו בהערצה.
טוב, בעצם כתבתי יום הולדת שמח לך איה באהבה פו. תאר לך איזה עפרון גדול דרוש כדי לכתוב ברכה ארוכה כל כך.
אה, אני מבין, אמר פו
בינתיים מיהר חזרזיר הביתה והביא משם את הבלון בשביל איה. הוא לחץ אותו בזהירות אל גופו שהבלון לא יעוף, ורץ בכל כוחו כי רצה להגיע אל איה לפני פו. חזרזיר חשב שכדאי לו להיות הראשון שמביא מתנה, כאילו אף אחד לא אמר לו, וכאילו הוא חשב על הכל בעצמו.
כך הוא רץ לו וחשב כמה ישמח איה לקבל מין בלון שכזה, ולא השגיח לאן הוא הולך... פתאום נתקלה רגלו במאורה של שפן והוא נפל ישר על פניו.
בום!!!!???
חזרזיר שכב לו שם וחשב מה בעצם קרה. בתחילה חשב שכל העולם התפוצץ, אחר כך חשב שאולי רק היער שלו התפוצום הוא החליט: אז מה? אפילו אם אני על הירח אני לא מוכרח לשכב ככה כל הזמן עם האף באדמה.
הוא קם בזהירות רבה והסתכל מסביב.
הוא נמצא עדיין ביער שלו.
ובכן זה מוזר, חשב חזרזיר מעניין מה היה הבום הנורא, הרי לא יכולתי אני בעצמי לעשות את הרעש הנורא ההוא כשנפלתי. ואיפה הבלון שלי? ומה עושה פה הסמרטוט הרטוב והעלוב הזה?
זה היה הבלון שלו.
אוי אוי, אמר חזרזיר. אוי ואבוי ואבוי ואוי. מה יהיה? כבר מאוחר. אני לא יכול לחזור הביתה וגם שם אין לי בלון אחר. ובכלל אולי איה לא אוהב בלונים אהבה עזה כל כך?.
חזרזיר הלך לו הלאה ופניו עצובים. הוא ראה את איה עומד לבדו על שפת הנחל וקרא אליו: בוקר טוב איה.
בוקר טוב חזרזיר, אם הוא באמת כל כך טוב בזה אני לא כל כך בטוח אבל למי זה אכפת, אמר איה בעצב.
יום הולדת שמח לך, איה. אמר חזרזיר.
איה הפסיק להסתכל בדמותו שבמים, הוא הסתובב והביט ישר אל חזרזיר.
מה אמרת?
יום הול...
חכה רגע.
איה התנדנד על שלוש רגליים כשהוא מתאמץ לקרב את רגלו הרביעית אל אזנו הארוכה בזהירות רבה.
הצלחתי לעשות זאת אתמול, הסביר כשהוא נופל בפעם השלישית. זה לא קשה ואני יכול לשמוע טוב יותר. זהו זה. הצלחתי. ובכן, מה אמרת לי? והוא קרב את אזנו הארוכה קדימה כמה שיכול.
יום הולדת שמח לך, איה. אמר חזרזיר
אתה מתכוון אלי? שאל איה
כן.
ליום ההולדת שלי?
בטח.
יום ההולדת האמיתי שלי?
כן, איה, וגם הבאתי לך מתנה.
איה הוריד את רגלו הימנית מעל אזנו הימנית, הסתובב והתאמץ מאד לקרב את רגלו השמאלית אל אזנו השמאלית.
את זה אני מוכרח לשמוע גם באוזן השמאלית, אמר איה. ובכן?
מתנה! צרח חזרזיר.
שוב אני?
כן.
עדיין אתה מתכוון ליום ההולדת שלי?
בטח, איה.
באמת? ליום ההולדת האמיתי שלי?
כן, איה, הבאתי לך בלון.
בלון? התרגש איה. אמרת בלון? הדבר הנפלא והצבעוני שאפשר לנפח אותו? איזו שמחה! איזה אושר! הבה נצא במחול הבה נצא במחולות. כאן אנחנו באמת וככה זה?
כן, אבל... אני חושש... אני מצטער... איה, כשרצתי להביא לך את הבלון נפלתי בדרך.
אוי, חזרזיר מסכן, רצת מהר מדי אני מתאר לי. לא נפצעת?
לא. אבל א א... אני... אוי איה, אני פוצצתי את הבלון.
ואז הייתה שתיקה ארוכה
הבלון שלי? שאל איה לבסוף.
כן, איה. יבב חזרזיר. הנה הוא. יום... יום... יום הולדת ש... ש... שמח.
והוא נתן לאיה את הסמרטוט הרטוב והעלוב ההוא.
מה, זה הכל? התפלא איה
חזרזיר הנהן בראשו.
המתנה שלי?
כן.
הבלון?
כן איה.
תודה לך, חזרזיר, אמר איה. לא אכפת לך אם אשאל אותך שאלה? מה היה צבעו של הבלון בזמן ש... בזמן שהיה עדיין בלון?
אדום.
אני מתאר לי, אדום, נאנח איה, זה הצבע שאני אוהב. הוא היה גדול?
בערך כמוני, אמר חזרזיר.
אני מתאר לי, בערך גדול כמו חזרזיר, הצטער איה. זה בדיוק הגודל שאני אוהב. אז זהו זה.
חזרזיר הרגיש את עצמו מסכן מאד. הוא לא ידע על מה לדבר. כבר פתח את פיו להתחיל משהו, אבל החליט שזאת לא בדיוק המלה הנכונה להגיד במצב כזה.ואז שמע קריאה מעברו השני של הנחל. פו הגיע.
יום הולדת שמח-שמח לך איה, קרא פו ושכח לגמרי שהוא כבר ברך את איה קודם.
תודה רבה פו, אמרת לי כבר, השיב איה בקול עצוב.
הבאתי לך מתנה קטנה, הכריז פו בשמחה.
כבר קיבלתי אחת, השיב איה.
פו עבר בכבדות את הנחל. חזרזיר ישב על אבן, וראשו בין כפותיו.
הבאתי לך כד מועיל מאד, המשיך פו, הנה הוא לפניך, וכתוב עליו יום הולדת שמח לך איה באהבה פו, זהו בדיוק מה שכל האותיות האלה אומרות, ואתה יכול לשמור בו כל מיני דברים. תראה.
כשראה איה את הכד היה נרגש כולו.
נפלא. אני חושב שהבלון שלי יתאים בדיוק לכד הזה.
הו, לא, איה. אמר פו, בלונים הם גדולים מדי בשביל כדים. את הבלונים מחזיקים בחוט...
לא את שלי, התפאר איה. בוא, חזרזיר ותראה.
חזרזיר נשא אליהם את עיניו הדומעות, ואיה לקח את הבלון הקרוע בפיו, הכניס אותו בזהירות לתוך הכד. הוציא אותו מתוך הכד והניח אותו על האדמה, ואז שוב לקח אותו בין שיניו והכניס אותו אל תוך הכד.
באמת הוא נכנס אמר פו.
בחיי, הוא גם יוצא, צהל חזרזיר
נהדר, הוא נכנס ויוצא בקלות, אמר איה.
אני כל כך מאושר, שמח פו, שהבאתי לך כד מועיל לשים בו דברים.
ואני שמח, הוסיף חזרזיר" שהבאתי לך משהו לשים בתוך הכד המועיל.
אבל איה לא הקשיב. הוא הוציא את הבלון מתוך הכד ושוב הכניס אותו אל תוך הכד וזה היה באמת היום המאושר ביותר בכל השנה.