ספר הכולל 42 משיריה של אמילי דיקינסון, (1830 - 1886) בתרגום חדש של לאה נאור. יצא עתה לאור.
אמילי דיקינסון כתבה יותר מ- 2000 שירים אך רק שמונה מהם ראו אור בחייה. אוצר שיריה נמצא רק לאחר מותה
הם תורגמו לשפות רבות, והעניקו את הקסם והחכמה של המחברת לכל העולם

אמילי בתרגום לאה נאור הוצאת טפר

לדוגמה שניים מן השירים בספר

ספר

סֵפֶר טוֹב הוּא כְּמוֹ סְפִינָה
מַפְלִיגָה אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם.
דַּף שֶׁל שִׁיר עַלִּיז, קִצְבִּי,
יִקַּח אוֹתְךָ לְשָׁם.

וְאֵין שׁוּם צרֶךְ בְּכַרְטִיס
לוֹקְחִים אוֹתְךָ חִנָּם.
מַה חֶסְכוֹנִית הִיא הַסְּפִינָה
הַנּוֹשֵׂאת אֶת נִשְׁמַת הָאָדָם.

בית

בַּיִת, אִישׁ חָכָם אָמַר לִי,
הוּא שׁוֹמֵר עַל אוֹר וָחוֹם.
לֹא מַכְנִיס דְּמָעוֹת וַצַּעַר,
לַסְעָרוֹת בּוֹ אֵין מָקוֹם.

בַּיִת, אִישׁ חָכָם אָמַר לִי,
אֲבָל לֹא אַרְמוֹן פְּלָאִים -
הַיְּלָדִים קְצָת אֲבוּדִים בּוֹ
וְחֶלְקָם עוֹדָם תּוֹעִים.

 על הספר  (מתוך "חדשות בן עזר")

משה גרנות
לתרגם שירה יכולה רק נפש תאומה, על
"אמילי – מבחר משיריה של אמילי דיקינסון" תירגמה: לאה נאור
הוצאת שער הרצליה, 2017, 59 עמ'
מי שבקיא בכתביה המגוונים מאוד של לאה נאור (סיפורים, תסריטים, תוכניות ילדים בטלוויזיה, מחזות-זמר, פזמונים ללהקות צבאיות, ספרי ילדים, ביוגרפיות), מודע להשקעה האדירה שלה בכל פרט, ולשאיפה הבלתי מתפשרת שלה אל השלמות.
השיר הארס-פואטי המתורגם של אמילי דיקנסון, המופיע בעמ' 12 בספר זה – כאילו נועד לאפיין את המתרגמת עצמה:
"אקח אותך, מילה קטנה, / אמר המשורר. / את מועמדת, עוד תבוא / מילה שנונה יותר – "
– הרדיפה הסיזיפית כל כך אחרי המילה המתאימה, המדויקת, היחידה המתאימה לקונטקסט – מאפיינת הן את אמילי דיקינסון, והן את לאה נאור, שתירגמה מיבחר משיריה. אינני יכול להימלט מהאנלוגיה לשיר הנפלא של טשרניחובסקי "הפסל", בו מתואר קהל הנפעם מיצירתו של הפסל, כשהפסל עצמו כבר חולם על פסל עוד יותר מושלם.
אם באנלוגיה עסקינן, אני מבקש לערוך עוד קצת אנאלוגיות לביוגרפיה של המשוררת הדגולה ששיריה מתורגמים בספר זה: היא פירסמה בחייה רק שירים בודדים, אבל השאירה עיזבון (במחברות, בפתקים וכו') של כ-1800 שירים (!)
איך לא אשווה אותה לגאון הציור וינסנט ואן-גוך, שהצליח למכור בחייו רק ציור אחד, ואחרי מותו אין לציוריו הגאוניים מחיר?
היא ציוותה להשמיד את כתביה אחרי מותה, אבל לוויניה, אחותה, לא שמעה בקולה, וחשפה לעולם אוצר מפעים לב של שירה. האם זה לא מזכיר את מקס ברוד שהפר את הבטחתו לפרנץ קפקא להשמיד את יצירתו אחרי מותו?
אמילי דיקינסון לא נישאה מעולם, ומשיריה ניתן להתרשם שהיה לה אהוב, שמפענחי חידות יודעים אפילו מי הוא ("הזריחה – אהובי, אותי מרתקת – / היא זריחה – ואני מביטה בה – בשקט – / ובכן – זריחה – / לכן – / אני אוהבת אותך." – עמ' 37, וראו גם עמ' 42), והיא גם נפטרה מוקדם מן הראוי – האם היא לא מזכירה את גאון הספרות שלנו – לאה גולדברג, שבשנותיה המעטות הספיקה כל כך הרבה?
מסתבר שרוב שנותיה אמילי לא עזבה את בית הוריה ואת חוותם שבאמהרסט מאסאצ'ושטס. האם היא לא מזכירה את דבורה ברון שלנו?
השירים הקצרים והמרגשים של דיקינסון מזכירים לקורא העברי את שיריה המרטיטים של רחל.
רשימה זאת איננה מחקר, לכן לא אתיימר להשוות את תרגומיה של לאה נאור עם מתרגמיה האחרים של משוררת זאת (אברהם רגלסון, אורה סגל, ערן צלגוב, לילך לחמן), אבל דבר אחד ברור לי לחלוטין: למתרגם/ת חייב/ת להיות נפש תאומה לזאת של המשורר/ת, וכזאת נפש בוודאי יש ללאה נאור. אני עצמי אינני משורר שאמור לאבחן שירת אמת, אבל בכל זאת, הרשיתי לעצמי להציץ בשיריה של דיקינסון במקור, והתרשמתי מהבחירות המוצלחות (לטעמי) שלאה נאור בחרה בהן, כשהיא מקפידה על מקצב וחרוז נכון:

אחרי כאב גדול יש סדר ברגשות –
העצבים עודם קפואים כמו אבנים
הלב שואל: אני נשאתי זאת?
היום? אתמול? לפני הרבה שנים?... עמ' 9

אם ייפתח הראש שלי
המוח אז יפרח
הוא לא ישאל אותי, יעוף –
לאן שהוא שייך... עמ' 10

התחושה היא שלפנינו מקור, ולא תרגום.
אמילי דיקינסון גדלה בבית דתי מאוד, אבל עובדה זאת לא אטמה את יכולת ההבחנה שלה כלפי העובדות:

"אמונה – המצאה נאה
אומרים לי אנשים –
אך מיקרוסקופים עדיפים
במקרים קשים. עמ' 11

...אז אלוהים שלי, אולי,
ילחש: ילדתי הקטנה,
אל תבכי, בואי אליי,
גם אני כבר לא באופנה. עמ' 33

לעומת זאת, בתחילת אותו השיר עצמו היא חורזת:
ארקטורוס, צדק, מאדים
בשבילי הם כוכבים.
זה לא יפה שמדענים
פתאום באים ומתערבים... עמ'32

המוסר והמצפון הם אבן דרך ראשית בשירתה של אמילי דיקינסון:

...אם הקלתי קצת על הכאב
חיי הם לא לשווא.
אם טיפלתי בגוזל פצוע
עד שהתחזקו כנפיו –
חיי הם לא לשווא. עמ'38

אמילי דיקינסון חיה בתוך חווה, כמו כל התושבים בעיר אמהרסט הקטנה, והיא מביעה אהבה ענקית לטבע, על אילנותיו, פרחיו ופרפריו (עמ' 45), וכמובן, אהבה עזה לספר:

ספר טוב הוא כמו ספינה
מפליגה אל מעבר לים.
דף של שיר עליז, קצבי,
ייקח אותך לשם... עמ' 45

כל הסוקר את קורות חייה של אמילי דיקינסון, יתרשם מהאפרוריות שלהם, בכל זאת, להיות ספונה בבית במשך עשרות שנים – זה לא מתכון לאושר, ובכל זאת היא חורזת את השורות הנפלאות האלו:

אם כל הצרות שעליי עוד לסבול
יבואו היום לכאן,
הן יראו את האושר שלי הגדול,
יחייכו וילכו לדרכן... עמ' 13; ראו גם עמ' 31

ברור שלא מיציתי את תוכנו של הספר המלבב הזה, אבל אני מקווה שהטעימה שהבאתי כאן תהיה עריבה לחיכו של אוהב שירה.
הציור שעל עטיפת הספר "נערה קוראת ליד חלון פתוח" של ורמיר, כאילו צוייר במיוחד לשיריה של דיקינסון, והוא מצטרף לפרטים רבים נוספים ההופכים את הקריאה בספר זה לחוויה מפעימת לב.