הקדמה:

"שלום, שמי קרמיט אני צפרדע ואני ירוק. אשמח להציג לפניכם את ספר החבובות. אתם תחגגו ותתענגו להיפגש עם כמה יצירות- מופת מתוך תכנית הטלוויזיה שלנו.
אם אתם שואלים למה בחרנו דווקא בקטעים אלה ולא באחרים? טוב, אז אספנו בזהירות את כל הקטעים, ואז כיבינו את האור וזרקנו אותם על.... כן... מה יש, פיגי.?"
"אוי, קֶרְמִי, לפני שאתה ממשיך, אני חושבת שהקוראים יתעניינו לדעת למה החזירה היקירה, הכוכבת של הספר אינה מופיעה בכלל עד עמוד 12. אתה מתקן את זה תיכף ומיד או אולי אתה רוצה להיות צפרדע מיובשת בין הדפים?"
-"אה... בספר הזה לא תצליחי ליבש שום דבר, פיגי. כי הספר הזה הוא כל כך מקסים שאי אפשר בכלל לסגור את הדפים ו...

חברי התזמורת הנרגשים התפרצו לשיחה.
"כוכבים חשובים כמונו אסור להם להיכנס לשום ספר" צעק פלויד "את המוזיקה דוחקים פה לשוליים אי אפשר לשמוע אותה. בגלל זה לצפרדע אין אזניים. "
"כוכבים תמיד מסמנים הערת שוליים." סינן דוקטור שיניים בין שינייו.
"ירדנו לתחתית הסולם המוזיקלי. זאת נבזות!" התרגז זוט.
"מה-זה-כאן מו-זי-קה???"

******** (כוכבים בהערת שוליים)

:
וולדורף וסטטלר השתעממו, כרגיל, ביציע:
"חושב שהם יצחיקו בכתב יותר משהם הצחיקו בטלוויזיה?"
"לא הייתי נותן לך את זה בכתב."

פוזי הדב לא הצליח להתאפק: "אם להצחיק, אז יש לי בדיחה מפוצצת!" .
"הי, מישהו אמר 'מפוצצת'"? צהל הארי המשוגע ופוצץ את הדף.

קרמיט מיהר לסיים:
טוב, זה מספיק בשביל הקדמה. אני מקווה שהדברים ישתפרו בהמשך.

הוילי החדש

- הי, אתה קרמיט?
- אה..כן.
- קוראים לי סקוטר.
- נחמד, דווקא שם נחמד.
- ואני הַווִילִי החדש שלכם.
- אה... לא! יש לנו כאן צפרדעים וחזירים... אבל אף פעם לא היה לנו וילי."
- אתה לא מבין. אני הווילי החדש. רק תגיד הביא לי קפה, הביא לי סנדוויץ', הביא לי כל דבר....
- אה... אני מבין...
- ואני עובד בזול. יש לי גם רעיונות לתיאטרון שלך ואני מתחיל הלילה.
- הי, תשמע ילד. אני מצטער אבל אתה צעיר מדי. אין לך ניסיון ולי אין תקציב בשבילך.
- כן? והתיאטרון הזה שייך לדוד שלי.
- אתה מתחיל עכשיו. אתה-ביא לי קפה. המשכורת שלך עשרים לשבוע.
- אפשר עשרים וחמש?
- השתגעת? אין לי
- חבל. הדוד שלי יתאכזב.
- אולי שלושים?
- הי קרמיט, הנה הקפה שלך... אוי, סליחה ... נשפך עליך.
- אי!!! זה חם נורא!
- חשבתי שאתה אוהב את הקפה שלך חם.
- אה, יותר מדי סוכר.
- ויש עוד משהו. מצאתי קטע חדש להצגה שלך.
- סקוטר, אין מקום בהצגה שלי לקטע חדש.
- אה, זה לא טוב. מצאתי אותו על השולחן של הדוד שלי. זה הקטע האהוב עליו. הוא כל כך יתאכזב.
- מה שם הקטע החדש?
- מאנה מאנה, ומבצעים אותו צמד ה...
- וזה מה שהדוד שלך אוהב? מאנה מאנה, הבמה שלכם.

- הי, הנה ג'ורג' המנקה הוותיק שלנו. הי ג'ורג', בוא תכיר את הווילי החדש. אם תצטרך משהו הוילי יביא-לי. סליחה, לך.
- אני לא צריך שהילד הזה, וילי, יביא לי. תשמע, ילד, אני הייתי בתיאטרון הזה מההתחלה.. עוד לפני שהפרצוף החדש קנה את התיאטרון והרס אותו. עכשיו הגג דולף, הכיסאות שבורים, החימום קפא. אני אומר לך הוא נורא!
- הוא הדוד שלי.
- הוא נפלא! אין תיאטרון בלי כמה בעיות נכון? לדוד שלך לפחות יש ראש על הכתפיים. לא כמו כמה טיפוסים שמסתובבים פה בכלל בלי ראש.

-
פרחים למיס פיגי
מיס פיגי ירדה מהבמה ולא שכחה לשלוח נשיקה אחרונה לקהל שלה:
- לא, לא לא, אתם יותר מדי נחמדים נשיקה... עוד נשיקה.
- את יכולה להפסיק עם זה. קרמיט הלך כבר. הרגיע אותה סקוטר.
החיוך על פניה של פיגי כבה בבת אחת.
- שילמת לקהל? היא שאלה
- בטח. את כל הכסף שנתת לי. והם עשו מה שאמרתי להם. הם השתגעו אחרייך. אמרו שאת חזירה מזהירה. את גבירה נהדרה. הם ממש חיזרו אחרייך.
- סקוטר, יקירי הקטן, אני משלמת לך כד שתעזור לי קצת. ואתה יודע שאני עושה את זה רק כדי שהצפרדע המְשַׁגֵע ישים אלי לב.
- כן, וגם קצת למען חזירה שחושבת שהיא מזהירה.
- היזהר, ילד, אני חזירה שמחזירה!
- חזירה שמנמנה!
- סקוטר, החיים שלך בסכנה!
- כ... כן, גברתי. אני רץ לשלוח לך עוד פרחים. וגם אכתוב לך כמה מכתבי מעריצים נלהבים.
- אה, כן. ואל תשכח את המלים הנכונות: נהדרת!!!... יפהפיה!!!... צנועה!
- מה את הולכת לעשות עכשיו? או, שלום קרמיט. ברך סקוטר את קרמיט שנכנס לחדר.
- אני עוד לא יודעת, סקוטר, במקומות אחרים הציעו לי חוזה עם משכורת כפולה.
- כמובן, הרי את הכוכבת...
- לא... לא... אני לא...
- אם את אומרת שלא אז לא...
- אוף, סקוטר, איזה טיפש! כאן היית צריך להגיד בטח שאת הכוכבת,
- כמובן שאת הכוכבת! צעק סקוטר המבוהל.
- אני עוד אחשוב על זה, אמרה פיגי ויצאה בצעדים עדינים.
- שמע, סקוטר! אמר קרמיט, ההצגה שאתה ופיגי הכנתם בשבילי לא הייתה כל כך מוצלחת.
- מה באמת? נבהל סקוטר, חשבתי שהיא מוצלחת. שכחתי שורה אבל...
- מה קורה כאן, סקוטר.
- לא מספר. הבטחתי.
- תקבל העלאה במשכורת
- אז אני בכל זאת אספר. הקהל קיבל שוחד. אני שלחתי למיס פיגי את הפרחים ואת מכתבי המעריצים. אין למיס פיגי שום הצעה לחוזה במקום אחר.
- זה יותר טוב. רוץ קרא לפיגי.
- שלום קרמי, רצית לראות אותי? לחשה פיגי והביטה בקרמיט בעיניה הכחולות והגדולות.
- כן, פיגי, במקרה שמעתי את השיחה בינך ובין סקוטר. הציעו לך חוזה עם משכורת כפולה.
- אוי, קרמי, לא התכוונתי שתשמע.
- בעצם טוב ששמעתי. אני חושב שאני יכול לעשות אותך מאושרת.
- באמת?
- החלטתי לתת לך ללכת.
- מה?
- את מבינה, פיגי, אני לא רוצה לעמוד בדרכך.
- אבל קרמי... אני...
- בהצלחה.
- א... א... אז אני הולכת לפנות את חדר-ההלבשה שלי...
- כמובן. תודה.
- אה... אה... אתה תסביר לכולם מה קרה?
- כמובן, רטן קרמיט, היא חוזרת על עצמה החזירה.
- אבל קרמי אני לא יכולה לעזוב אותך! לא יכולה!!!
- זאת אומרת שאת רוצה את התפקיד שלך בחזרה? טוב, אבל יהיה קיצוץ במשכורת.
- מה?
- אם יכולת לשחד את הקהל ולקנות לעצמך את כל הפרחים האלה, והמתנות והמכתבים ו... אוי! זה כואב!
- מגיע לך עוד אגרוף! למה לא אמרת שאתה יודע, צפרדע!!!

וקטע מ"חזירים בחלל"
דוקטור יוליוס סטרנג'פורק, שאפשר לקרוא לו גם מוזרזיר מודאג מאד.
"אתה בטוח שאיבדנו כוח במערכת ההיגוי, לינק?"
"כן, דוקטור."
"אולי תמשוך בידית הזאת?" ניסתה פיגי לעזור.
"כבר משכתי"
"אז תמשיך למשוך ואני מושכת בידית הזאת!"
"חזרי לידיות שלך!!! אלה ידיות הפיקוד!!!" צעק לינק.
"אבל הידיות שלי מפעילות רק את מיזוג האוויר ומערכת הסטריאו. נמאס לי! אני מנסה את זאת!"
"אוי! פתחת את הדלת."
בינתיים שלום ואל תפסידו את המשך הרפתקאות החללזירית ב"חזירים בחלל".




וסיום הספר
וולדורף וסטטלר יושבים להם כרגיל ביציע.
"עכשיו, אחרי שראית את ספר החבובות הראשון, מה דעתך עליו?" שאל סטטלר.
"מה? איזנה ספר? לא שמתי לב. על מה הוא בכלל?
"על עשרים ושמונה עמודים, אדיוט!




הספר השני לא יצא לאור לדאבוני. התרגום נשאר במגרה שלי.
הספר היה אמור להיפתח כך:
"הכוכב שלנו הערב" הכריז קרמיט. "כוכב הספר... לא. כוכב הפרק... העמוד... השורה... טוב זה מה שיש לנו הערב: גונזו הגדול!
"תודה קרמיט" גמגם גונזו "הערב אני אוכל את גלגל הגומי הזה לצלילי מעוף הדבורה! אוף,!!! הגלגל לא מתגלגל."
"הוא יאכל." ניחש וולדורף.
"שיאכל, אם יוכל" פקפק סטטלר.
"מהמם!"
"משעמם"
"מממ...."


ועוד קטע
גונזו רוקד
הנה המנגנים מאטים את הקצב,
אלבש מעילי ואלך לי בעצב,
אני פרח קיר שנדבק אל הקיר,
אני לא מעז, ואני לא מכיר.

אולי מישהי תרקוד איתי
אולי מישהי תאהב אותי.
מישהי על ידי. מישהי רק אותי.
מי תרקוד איתי?

" סליחה, גברתי, מותר להצטרף? אני לבד ואני נחמד.
לא? אף אחת לא תתן לי יד?....

או, הנה היא סוף סוף! תרנגולת חלומותי!"






ועוד קטע:
"שמתי לב שאתה לא נותן לי לעלות על הבמה, צפרדע!" כעס גונזו.
"תמיד טוב לשים לב לדברים."
"אני הכוכב של הפרק הזה!"
"אה, גונזו, ראיתי איך הקהל התגלגל במופע שלך עם הגלגל."
"אני שמח שזה מצא חן."
"זה לא! היית צריך לגנוז את זה, גונזו!"
"אבל קרמיט! תבין אותי. אני לא משחק סתם בשביל ההמון. אני אמן! תאמין לי, אני אמן!"
"אז למה אתה לא שוכר לך מנהל אמנותי כמו אמן אמיתי?"
"זה רעיון! המנהל שלי כבר יסביר לך שבכל העולם יש רק גונזו הגדול אחד ויחיד!"
"איזה מזל!"




שירו של קרמיט
להיות ירוק

זֶה לֹא קַל לִהְיוֹת יָרוֹק.
כָּל הַיּוֹם אַתָּה מְבַלֶּה
בְּצֶבַע שֶׁל עָלֶה.

אוּלַי הָיָה לִי יוֹתֵר טוֹב
לִהְיוֹת אָדוֹם, צָהוֹב, זָהוֹב
יוֹתֵר צִבְעוֹנִי, זֵה יוֹתֵר חִנָּנִי יוֹתֵר קַל לֶאֱהוֹב.

זֶה לֹא קַל לִהְיוֹת יָרוֹק.
אַתָּה נִבְלָע, אַתָּה נִמְחַק.
בָּעוֹלָם הַיְּרַקְרָק.
אֲנָשִׁים עוֹבְרִים וְלֹא רוֹאִים.
אַתָּה לֹא בּוֹלֵט בַּשֶׁטַח
כְּמוֹ נִצְנוּץ שֶׁל אוֹר בַּמַּיִם
אוֹ כּוֹכָב שֶׁבַּשָׁמַיִם


אֲבָל יָרוק הוּא צֶבַע הָאָבִיב,
וְיָרוֹק הוּא צֶבַע מַרְגִיעַ כְּמוֹ חָבֵר חָבִיב.
יָרוֹק יָכוֹל לִהְיוֹת גָּדוֹל כְּמוֹ הַר מְיוֹעָר
גָּבוֹהַ כְּמוֹ עֵץ
רַעֲנָן כְּמוֹ נָהָר.

יָרוֹק זֶה מַה שֶׁיֵּשׁ לִי.
אַתָּה מִתְפַּלֵא לָמָה?
לָמָה לְהִתְפַּלֵא?
לָמָה לְהִתְפַּלֵא?
אֲנִי יָרוֹק
וְיָפֶה
כְּמוֹ עָלֶה
וְזֶה מְעוּלֶה.

וַאֲנִי חוֹשֵׁב שְזֶה מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת... יָכוֹל לִהְיוֹת.