סיפורי ככה זה
מחבר/ת:
רודיארד קיפלינג עברית: לאה נאור
הוצאה:
יבנה,
1990
סיפורי ככה זה JUST SO STORIES
סיפורי "ככה זה" של קיפלינג תורגמו פעמים רבות לעברית, שמחתי להשתתף בחגיגה. בסיומו של כל סיפור הוסיף קיפלינג שיר מקסים (וקשה לתרגום) בו הוא מסכם בצורה פיוטית את הרעיון המרכזי שבסיפור, ומדגיש את הקשר הישיר שלו לחיינו כאן ועכשיו. כל הסיפורים והשירים שבספר רלבנטיים גם היום. אבל השירים לא תורגמו לעברית.
אני, בשמחה ובתענוג, תרגמתי גם אותם.
את הספר הוציאה לאור הוצאת יבנה במהדורה מהודרת. נוסף לציורים המקוריים של קיפלינג, עם דברי ההסבר המשעשעים שלו, נוספו ציורים צבעוניים בסגנון המזרח של הציירת ספיה סלטר, ילידת מצריים.
הסיפורים והשירים בספר:
איך קיבל הלווייתן את לועו הקטן (ובסיומו השיר : כאשר החלון כבר שחור וסגול)
איך קיבל הגמל את דבשתו (השיר: דבשת גמל היא דבר מסורבל)
איך קיבל הקרנף את עורו (השיר: מעבר כף גרדפי)
איך קיבל הנמר את הכתמים שלו (השיר: אני בבין החכם הכולם)
הפילון הקטן (השיר: איפה מתי ואיך)
השיר שנשיר על הקנגורו הראשון (השיר: ריצת הקנגורו הראשון)
איך התחילו הארמדילים (השיר: על האמזונה לא הפלגתי)
איך נכתב המכתב הראשון (השיר: טפי מציירת ציורים)
הסרטן ששיחק עם הים (השיר: לסין נוסעים בפי-אן-או)
החתול שהלך לבדו (השיר: החתולה פוסי והכלב דינקי)
הפרפר שרקע ברגלו. (השיר: לא הייתה עוד מלכה כמו בלקיס)
השירים: "איפה מתי ואיך", "ריצת הקנגורו הראשון", "טפי מציירת ציורים". "החתולה פוסי והכלב דינקי", ו "לא הייתה עוד מלכה כמו בלקיס" נמצאים באתר הזה גם במדור "שירים מתורגמים"
פתיחת הספר: איך קיבל הלוויתן את לועו הקטן:
פעם, לפני זמן רב מאד, אהובים טובים שלי, היה לוויתן והוא אכל דגים. הוא אכל את דג הכוכב ואת דג הזהב, ואת הסרטן ואת הזנבתן ואת הדיונון ואת האמנון, את דג הסרט והגברת, ואת הסולית ואת החולית, את הדג השטוח, ואת הדג המלוח ואת הדג הרך המתפתל ומתעגל ומסתלסל כל כך, את הצלופח. את כל הדגים שהצליח למצוא בים כולו הכניס את הפה שלו –
ככה. עד שלבסוף נשאר רק דג אחד קטן בכל הים. זה היה בינון קטנטון, והוא שחה בדיוק מאחורי האוזן הימנית של הלוויתן, כי שם נשאר תמיד מחוץ לאזור המסוכן. פעם הזדקף הלויתן, עמד על זנבו ואמר: "אני רעב".
והבינון הקטון אמר בקול בינוני קטנטוני:
חיית ים חשובה ונדיבה, האם כבר טעמת בן אדם?
סיום הסיפור איך קיבל הלוייתן את לועו הקטן:
המלח לקח את האולר שלו הביתה, והמשיך ללבוש את המכנסיים הכחולים כשהלך לטייל על חוף הים. אבל בלי הכתפיות, כי הלוא אתם זוכרים, הכתפיות נשארו אצל הלוויתן, הן מהדקות את הרשת שתקע הדייג החכם המחוכם שהיו לו תחבולות בלי סוף בלוע הלוויתן.
השיר המסיים הסיפור הזה:
כאשר החלון כבר שחור וסגול
ובחושך הים עולה ויורד,
הספינה הקטנה מתנדנדת בלי קול
המלצר נופל אל הסיר הגדול
והמטען במחסן מתנדנד.
כאשר הילדים מכוסים בשמיכה
ואמא אמרה להם ליל מנוחה
ואתם נרדמים וחולמים.
זה הסימן שהגעתם לשם,
ואתם בדיוק באמצע הים,
צפון חמישים, מערב ארבעים.
ההסבר לציור בו בולע הלוויתן את גבור הסיפור (קטע)
בציור הזה אפשר לראות את הלוויתן כשהוא בולע את המלח הממולח שיש לו תחבולות בלי סוף, וגם את הרפסודה שלו, את האולר ואת הכתפיות שאותן אסור לכם לשכוח.
המלח יושב על הרפסודה, אבל הים מטלטל אותה הצידה, אז אתם לא יכולים לראות הרבה. הדבר הלבנבן על יד ידו השמאלית של המלח הוא חתיכת עץ, שבה ניסה המלח לחתור ולהרחיק במהירות את הרפסודה כאשר ראה את הלוויתן מתקרב. ללוויתן קוראים סמיילי, למלח קוראים מה הנרי אלברט ביונס. הבינון הקטנטון מתחבא תחת בטן הלוויתן לכן לא יכולתי לצייר אותו.
הפילון הקטן
פתיחת הסיפור:
בימים הגבוהים והרחוקים ההם, אהובים טובים שלי, לא היה לפיל חדק, היה לו רק אף שמנמן ושחרחר בגודל של נעל. הוא היה יכול להזיז אותו קצת מצד לצד, אבל לא היה יכול להרים בו דברים..
היה פיל, פיל קטן, פילון מלא סקרנות רעבה שאי אפשר להשביעה., זאת אומרת שהוא תמיד שאל המון שאלות. הוא גר באפריקה ומילא את כל אפריקה ב בסקרנות הרעבה שלו.
סיום הסיפור: הפילון הקטן
לבסוף נעשו הדברים כל כך סוערים, עד שכל בני משפחתו היקרים של הפילון הקטן התגנבו אחד אחד אל גדות נהר לימפופו הירוק-עמוק-ענק וחלקלק שכולו נטוע עצי קדחת לבקש מן התנין אפים חדשים, כאשר חזרו הם כבר לא היכו אותו, ומאז היום ההוא, אהובים טובים שלי, יש לכל הפילים שתראו, וגם לכל הפילים שלא תראו חדק ארוך, בדיוק כמו החדק של הפילון שהייתה לו סקרנות רעבה שאי אפשר להשביעה.
הספור מסתיים בשיר" איפה מתי ואיך" על הסקרנות הרעבה שלנו:
יש לי ששה עוזרים טובים,
הכל לימדו אותי,
שמם 'איפה' ו'מתי' ו'איך',
ו'למה', 'מה' ו'מי'.
אשלח אותם מעל לים,
לכל כיוון ורוח,
אך אחרי שהם גומרים
אני מרשה לנוח.
עוזרי נחים בדרך כלל
משמונה ועד שתיים.
אני נותן גם ארוחות
בוקר, צהריים.
על כך ישנן דעות שונות.
יש לי ילדה אחת
עם עשרה מליון עוזרים
בלי רגע מנוחה.
מתרוצצים הם בשבילה
מרגע שהיא קמה.
מליון 'איפה?' שני מליון 'איך?'
שבעה מליונים 'למה?'.
פתיחת הסיפור "איך נכתב המכתב הראשון"
בימים קדומים מאד מאד, בתקופת האבן, היה איש ניאוליתי. הוא לא היה יוטי ולא אנגלי ולא דראוידי שיכול היה להיות בקלות, אהובים טובים שלי, הוא היה קדמוני וגר במערה קרירה, ולבש מעט מאד בגדים. הוא לא ידע לקרוא ולכתוב, ןגם לא רצה לדעת. תמיד היה מאושר, חוץ מהזמן שהיה רעב. שמו היה טגומיי.
סיום הסיפור "איך נכתב המכתב הראשון":
ומאז אותו יום ועד היום הזה, (נדמה לי שטָפִי אשמה בזה) מעט מאד ילדות נהנות משעורי הקריאה והכתיבה, הן מעדיפות לצייר ציורים ולשחק עם אבא שלהן ממש כמו טָפִי.
מכל בני שבט טֶגוּמֵי
אף אחד לא נשאר.
אך עוד הקוקיות קוראות
ועוד זורם לו הנהר.
אותן שנים מלאות תמימות
חוזרות בתוך הסיפורים.
טפי רוקדת לה בשביל
או מציירת ציורים.
זה קלוע סביב מצחה
ותלתליה עוד פרועים,
ושתי עיניה מבריקות
ומאירות באור פלאים.
בבגד העורות שלה
היא חפשיה. כל יום כמו חג לה.
היא מדליקה שם מדורה
כדי שאבא לא ידאג לה.
ומרחוק, כל כך רחוק,
מתוך האופק הכחול
בא טֶגוּמֵי אל ילדתו
האהובה עליו מכל.
פתיחת הסיפור "החתול שהלך לבדו"
"שמעו, שימו לב והקשיבו היטב, כי זה מאורע שקרה ואירע והיה ונברא, אהובים טובים שלי, כאשר כל חיות הבית עוד היו חיות בר. הכלב היה כלב בר, הסוס היה סוס בר, הפרה הייתה פרת בר, הכבשה הייתה כבשת בר, והחזיר היה חזיר בר,פראי כמה שאפשר. חיות הבר הסתובבו לבדן ביערות הבר הרטובים. אבל הכי בר מכל חיות הבר היה חתור הבר. הוא הסתובב לו לבדו, וכל המקומות היו בשבילו אותו דבר."
סיום הסיפור "החתול שהלך לבדו":
"הוא החתול ההולך לבדו וכל המקומות הם בשבילו אותו דבר. הוא יוצא החוצה, אל יער הבר הרטוב, מטפס לו על עצי הבר הרטובים, או על גגות הבתים הרטובים, הולך לו לבדו, מנפנף בזנב הבר שלו ורק בדידותו איתו."
"פוסי יודעת לרוץ על עצים
או לרטון מול האש החמה.
פוסי משחקת בפקעת חוטים
וחושבת רק על עצמה.
אני אוהב את דינקי, הכלב שלי,
כי דינקי נחמד נורא.
הוא חברי הטוב ביותר
ואני האיש במערה.
פוסי לא משחקת איתי
כשהרגליים שלה רטובות.
היא מטפסת על החלון
ראיתי את העקבות.
מנפנפת זנב ונוהמת בכעס.
שורטת ורצה לרחוב.
אבל דינקי תמיד מוכן לשחק
כי הוא החבר הכי טוב.
פוסי מניחה את ראשה על ברכי
כאילו גם היא קצת אוהבת.
אבל כשאני שוכב לישון
החוצה היא מתגנבת.
כל הלילה נשארת לה שם
עם כל חתולי החצר.
אבל דינקי בלילה ישן לרגלי
כי הוא החבר-הכי-טוב-ביותר."
פתיחת הסיפור: "הפרפר שרקע ברגלו "
"זהו סיפור חדש ונפלא, אהובים טובים שלי, סיפור שונה מן הסיפורים האחרים, סיפור על המלך החכם מכל אדם, המלך שלמה בן דוד."
סיום הסיפור "הפרפר שרקע ברגלו," וסיום הספר:
"ולכן אמרי לי גברת לבבי, איפה לקחת את כל החכמה הזאת?"
בלקיס המלכה, יפה וזקופה, הביטה אל תוך עיני המלך שלמה, הרכינה את ראשה, בדיוק כמו הפרפר, ואמרה: ראשית כל, מלכי, מאהבתי אליך, ושנית, מלכי הטוב, אני מכירה את הנשים."
והם עלו לארמון וחיו באושר ימים רבים מאד.
נכון שמלכה חכמה הייתה בלקיס?
לא היתה עוד מלכה כמו בלקיס
בארץ הזאת, הגדולה.
עם פרפרה היא דיברה
כמו עם חברה שלה.
חכם כשלמה לא היה עוד
מאז שנברא העולם.
שלמה דיבר עם פרפר
כאדם שמדבר עם אדם.
היא היתה מלכת שבא
והוא – מלך ישראל.
שניהם דיברו עם פרפרים
כשיצאו לעולם לטייל.