דברי
אני רואה את עצמי בת מזל. כי את רוב היצירות שלי, בעיקר השירים, כתבתי ביחד עם ילדים. בני כמה היו הילדים? בני שלוש? בני שמונה? אולי בני שמונים?
במשך עשרות שנים היינו אני, וגם בן זוגי, ד"ר מרדכי נאור, (מוטקה) נוסעים למפגשים עם תלמידים בכל הארץ, במסגרת מחלקת החינוך של ההסתדרות, ולאחר מכן במסגרת "סל תרבות". יום אחד, לפני הרבה שנים, (זה היה בשנת 1980) חזר מוטקה בהתרגשות ממפגש בדרום הארץ והביא לי מתנה נפלאה: שאלה של ילד שלא מצא לה תשובה. הוא הוזמן לספר לילדי בית ספר תיכון על אניות המעפילים ועל מבצע ההעפלה לארץ ישראל לפני קום המדינה. ילדים שאלו הרבה שאלות, ילד אחד התרגש כל כך כשסוף סוף הגיע תורו לשאול הוא התבלבל וקצת גמגם. הוא התכוון בוודאי לשאול בן כמה היה מוטקה באותה תקופה אבל הוא שאל: תגיד, בן כמה היית כשהיית ילד? כל הילדים צחקו. המרצה הנכבד לא צחק. מה הוא השיב אני לא יודעת. אבל כשחזר הביתה הוא סיפר לי על השאלה הזאת: ואמר: כל הדרך הארוכה מהדרום אני חושב ולא מוצא לה תשובה. אני נותן לך את השאלה הזאת במתנה.
שמחתי על המתנה. איזה מטעמים עשיתי ממנה: יש לי ספר "אבא, בן כמה היית כשהיית ילד," בתוך הספר יש שיר: אבא בן כמה היית כשהיית ילד. הנה השיר:
אבא בן כמה היית כשהיית ילד
תָּמִיד אַתָּה אוֹמֵר לִי: תִּשְׁאֲלִי, תִּשְׁאֲלִי,
כָּל מַה שֶׁאַתְּ לא מְבִינָה, תִּשְׁאֲלִי.
אֲבָל יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה אַחַת שֶׁאֲנִי אַף פַּעַם לא שׁוֹאֶלֶת:
אַבָּא, בֶּן כַּמָּה הָיִיתָ כְּשֶׁהָיִיתָ יֶלֶד?
כְּשֶׁאֲנִי מַתְחִילָה לִשְׁאוֹל אֲנִי תָּמִיד מִתְבַּלְבֶּלֶת,
כִּי אוּלַי אַתָּה תִּצְחַק, וְאוּלַי לא תָּבִין.
אָז תָּמִיד כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר: "כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד..."
לְמָה בְּדִיּוּק אַתָּה מִתְכַּוֵון?
השאלה הזאת עוזרת לי מאד עד היום. פעמים רבות שואלים אותי: לאיזה גיל את כותבת?
שאלת הגיל תמיד מביכה אותי. כילדה נהניתי דווקא מספרים שלא היו מיועדים דווקא לגיל שהייתי בו. ואני חושבת שספר ילדים טוב פורץ בדרך כלל את גבולות הגיל שקבעו לו בהוצאות הספרים או בספריות. (תחשבו על גוליבר, או הנסיך הקטן, או אפילו "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס) עכשיו יש לי תשובה טובה לשאלה הזאת. אם מישהו שואל אותי לאיזה גיל אני כותבת אני עונה בן כמה היית כשהיית ילד? בדיוק לגיל הזה.
ועוד בעניין הגיל: כתבתי 4 ביוגרפיות לנוער בסדרה "ראשונים בארץ" שהוציאה הוצאת יד יצחק בן צבי בשיתוף עם עם עובד..
3. הביוגרפיות: הרופא על הסוס, סיפורו של ד"ר הלל יפה, המשורר: סיפורו של ביאליק, מלך הילדים: סיפורו של לוין קיפניס, וצייד הצבעים, סיפורו של נחום גוטמן.
הביוגרפיות היו אמנם מיועדות לנוער, אבל התגובות שקיבלתי היו מכל הגילים. אהובה עלי במיוחד תגובה של מורה ותיק לספרות, שאמר לי: קניתי את הספר "המשורר" לנכד שלי, אבל פתחתי אותו ולא יכולתי להניח אותו מהיד. מה עשית לי? למה אֵחַרת? הספר הזה היה כל כך חסר לי כשעוד לימדתי את ביאליק. איזה מטעמים הייתי עושה ממנו בשיעורים.
חשבתי שאולי ההגדרה של הספר הזה כספר לנוער לא כל כך מתאימה. אולי קוראים אותו בעיקר מבוגרים ומבוגרות. אבל יום אחד רץ אחרי ברחוב בהרצליה ילד, הוא נראה לי בערך בן עשר. הוא אמר לי, ואני זוכרת בדיוק את המלים:
"לאה נאור, לאה נאור, אבל ביאליק לא באמת בגד במניה. נכון?"
הוא קרא. הפרק על אירה יאן נמצא בערך באמצע הספר.
יש לי יצירות שנכתבו בעקבות פגישה או שיחה עם ילדים. גם עם הילדים שלי.
4. הספר "לא בכיתי הפעם" נכתב כולו על הבעיות של הילדים שלי בבית הספר. לעתים קרובות היו חוזרים הביתה בדמעות, בכך היו מזכירים לי את ילדותי. היו לי דמעות מוכנות תמיד על קצה הריסים. מחכות להזדמנות, ובבית הספר יש הרבה הזדמנויות.
הילדים שפגשתי במפגשים אהבו לדבר על הספר הזה. השיחות שמתעוררות בעקבותיו הן תמיד מפתיעות, מעניינות ויוצאות מן הלב. למשל יום אחד הבת שלי, יעל, חזרה מבית הספר במצב רוח רע. המורה העבירה אותה מקום. במקום על יד החלון, עם החברה הכי טובה שלה הושיבו אותה ליד הדלת וכל הזמן שולחים אותה להביא גיר, לפתוח את הדלת כשמישהו בא, לסגור אותה כשמישהו יוצא. ולפעמים, מה שהכי נורא, לקרוא למנהל. נמאס לה. כדי לעודד אותה כתבתי במיוחד בשבילה את השיר: "המקום הכי טוב בכיתה" וכשאני קוראת אותו לילדים מיד מתעורר ויכוח מענייו במיוחד על המקום הכי טוב בכתה והתאמתו לאופי של התלמיד שבחר דוקא בו.
5. המקום הכי טוב בכיתה.
נתנו לי את המקום הכי טוב בכיתה. אני יושבת על יד הדלת.
אם מישהו עובר במסדרון אני מסתכלת.
אם מישהו רוצה להכנס - אני פותחת
אם המורה רוצה גיר מהמשרד - אותי היא שולחת.
אני יכולה לקום מתי שאני רוצה לראות אם הדלת סגורה.
כמעט שלא נשאר לי זמן בשביל לענות למורה.
בעקבות השיר הזה קיבלתי הרבה תגובות. לדוגמה המכתב הזה:
שלום לאה. מה שלומך. גם אני קיבלתי את המקום הכי טוב בכיתה כי אני יושבת ליד החברה שלי. אני עזרתי לה והיא עוזרת לי וזה כף. ממני סימה, ג' שנייה. כל הכבוד לך.
לפעמים ילדים גורמים לי לחטאים קטנים, למשל להוסיף טקסט לא חוקי, בהחבא,לספר שאני מתרגמת ולשמור אותו לצרכים פרטיים, למשל בספר "המלחמה האיומה על החמאה" של דוקטור סוס.
במשך יותר משלושים שנה אני מתרגמת לעברית את יצירותיו הגאוניות של הסופר האמריקאי תיאודור סוס גייזל שקרא לעצמו דוקטור סוס. זהו הדוקטור שעשה יותר ממאתיים מיליון ביקורי בית בכל העולם, למרות שלא היה דוקטור ובודאי לא היה סוס. אבל הוא היה עד יום מותו, (1904) הסופר האמריקאי המצליח ביותר והאהוב ביותר על הילדים בכל העולם. הוא ניסה לכתוב גם למבוגרים, אבל מיד הבין שחשוב ונכון בשבילו יותר לכתוב לילדים. כי, כמו שהוא אמר: מה הם בעצם מבוגרים? ילדים שכבר התקלקלו.
היה לי המזל והכבוד לתרגם למעלה מ30 מספריו. ביניהם הספר שילדים אוהבים להתווכח עליו: "המלחמה האיומה על החמאה".
בספר הזה נלחם המחבר הגאוני במרוץ החימוש בעולם והוא עושה זאת, כדרכו, בהרבה כשרון, הומור ודמיון. המלחמה האיומה פרצה בין שתי מדינות שכנות מדינת היוקים ומדינת הפוקים, על השאלה החשובה באיזה צד של פרוסת הלחם מורחים את החמאה, היוקים טוענים שצריך למרוח את החמאה מלמעלה, והפוקים – מלמטה.
"וסבא אמר: אתה לא תאמין
הפוקים עושים שם דברים איומים,
בכל עיר וכל בית, תאר לך מה,
מתחת ללחם מורחים הם חמאה.
אך אצלנו, היוקים, בכל ארוחה,
למעלה תמיד החמאה מרוחה.
כך צריך! רק למרוח למעלה. שמעת?
אל תבטח בשום פוק שמורח למטה!
בכל פוק תפקפק
ותהיה לי זהיר.
בגלל זה, עוד מאז שהייתי צעיר
אני שומר נגד פוקים לאורך הקיר."
כך פרצה המלחמה האיומה על החמאה. הנשק, בתחילת המלחמה, היה פשוט: מקל מתפצל משולש דובדבן, (שיורה דובדבן לאויב בישבן,) הנשק הלך והשתכלל: עד שבסוף עמדו שני לוחמים זקנים כל אחד מחזיק בידו גרגר שיכול להרוס את העולם. פצצה אטומית, או בלשון הספר:"אוי בומרו הגדול".
סבא עלה על הקיר בקפיצה
ניקה את גרונו בתרועה אמיצה
וצעק: זה הסוף של הפוקים. שמעת?
כבר לא תמרחו שום חמאה מלמטה.
וברגע ההוא מי בא בריצה?
פוקש הישיש. בידו עוד פצצה.
הנערים בחדרון הסודי שאצלו
המציאו לו אוי בומרו משלו.
אפוצץ לרסיסים! הוא צרח מבולבל
ואמרח אתכם, יוקים, למעלה בכלל."
סוף הספר הוא סוף פתוח, מעורר למחשבה
8. סבא, צעקתי, היזהר עם זה
אוי, מי יזרוק קודם? ואז, מה יהיה?
נחכה ונראה, הוא אמר.
עוד נראה.
אבל הילדים שלי, ובעצם גם אני, לא יכולנו לקבל את הסוף הקשה הזה. הסוף המייאש הזה, אני מטבעי אופטימית, וכמה שלא ניסיתי – לא הצלחתי לתת לספרים שלי סוף עצוב ומייאש.
אבל פה אני רק המתרגמת. אני לא יכולה וגם לא רוצה לשנות שום דבר. לדעתי זהו אחד מספריו הטובים והחשובים ביותר של דוקטור סוס. כל מה שאני יכולה זה לכתוב, ביחד עם ילדי עוד סוף, אופטימי יותר, פרטי וסודי, רק לי ולילדים שלי. ולחברים שלהם שמתגנבים לשמוע. בכתב יד, בעיפרון שאפשר למחוק, על הספר המודפס.
9. הסוף האופטימי:
סבא, צעקתי. לא! לא צריך!
יש פתרון, קוראים לו כריך.
בכריך, כך צרחתי, אולי לא שמעת,
מורחים מלמעלה וגם מלמטה.
נחליט שאצלנו מורחים רק כריכים
ליוקים, לפוקים, וגם לאורחים.
שניהם נעצרו להרהר במצב,
וכך הם עומדים וחושבים עד עכשיו.
אבל את הסוף הזה לא שמעתם, כי הסוף הזה סודי, פרטי, לא חוקי.
הרבה יצירות, לא רק שירים, כתבתי כתוצאה ישירה של מפגשים עם תלמידים
למשל הספר: "השקט עושה לי חור בראש"
ילד אחד שאל אותי: מה קרה? למה השתתקת פתאום באמצע המשפט?
"הרעש של המטוסים מפריע לי לחשוב," אמרתי לו.
"איזה רעש?" התפלאו הילדים.
הם סיפרו לי שהרעש לא מפריע להם בכלל. הם רגילים כל כך לרעש המטוסים. מה שקורה זה בדיוק להיפך: אם פתאום מפסיקים המטוסים לטוס
דווקא השקט מפריע, השקט עושה להם חור בראש. בשיחה שהתפתחה סיפרו לי הילדים שהם יודעים ראשונים אם קורה משהו. "הרי כולם יודעים שמטוסי קרב טסים ברביעיות, אם שומעים רק שלוש נחיתות - מיד יודעים שמשהו רע קרה."
אפילו לדעתם של הילדים הייתה התכונה בשדה התעופה גדולה אותו יום במיוחד. ואין זה פלא. למחרת פרצה מלחמת המפרץ.
כבר בדרכי בחזרה מקריית מלאכי התחלתי לתכנן את ספרי "השקט עושה לי חור בראש". שעוסק ביחסים המורכבים בין בסיס חיל אויר, עם המשפחות והילדים הגדלים בו, לבין ישוב שכן. שם הספר לקוח מן המפגש ההוא שהיו בו ילדים מקריית מלאכי וגם מבסיס חצור הסמוך.
גם את המחזמר הראשון שלי "זרעים של מסטיק" כתבתי במיוחד לילדים לבקשת המורה שלהם למוסיקה. אלה היו ילדי כתה ו' בקיבוץ בית אלפא, וכתבתי להם מחזמר במתנה לסיום שנת הלימודים שלהם.
הכל התחיל במלים לשיר שביקש ממני חברנו נחום היימן (נחצ'ה) מלחין צעיר שהיה בזמנו מורה למוסיקה בקיבוץ בית אלפא, לכבוד מסיבת הסיום של ילדי כתה ו'. נחצ'ה ואני היינו עוד ילדים בעצמנו. לא ידענו לאן יסחוף אותנו השיר הראשון הזה. לאט לאט הוספנו שירים, וסביב השירים גיבשתי הצגה שהוצגה ע"י ילדי כתה ו בבית אלפא. בבימויה של המורה מאירה הכהן, ועם תגבורת של כישרונות מכיתות אחרות. ההצלחה של ההצגה הפתיעה אותנו מאד. היא הייתה מעבר לכל הציפיות. (בעיקר כי לא היו לנו ציפיות) השירים התפרסמו בכל הארץ, והם עדיין נשמעים ואהובים.
בעקבות היצירה הזאת נוכחתי במאוחר עד כמה הקשר עם עולם הילדים הוא דו סטרי. לפעמים תגובה של ילד שהבין משהו בצורה שונה ממה שהתכוונתי אליו. מולידה גם אצלי הבנה חדשה שלא חשבתי עליה בכלל כשכתבתי את היצירה.
ילדה שאלה אותי בפעם המאה, אם תמיד רציתי להיות סופרת. עניתי לה שהגעתי אל הספרות לגמרי במקרה, בעצם רציתי להיות גננית, לגדל פרחים. זה היה המקצוע שלמדתי בבית הספר החקלאי עיינות, וענף הנוי היה הענף שריכזתי בקיבוץ נחל עוז שהייתי חברה בו.
היא שאלה אותי, "אז בגלל שרצית לגדל פרחים – היצירה הראשונה שכתבת לילדים הייתה "זרעים של מסטיק?"
לעולם אודה לה על השאלה הזאת. אני לא חשבתי על זה. עברו כל כך הרבה שנים מאז שכתבתי את "זרעים של מסטיק" כל כך הרבה הצגות, כל כך הרבה מופעים מהדורות של הספר שיצא בעקבות המחזמר ההוא, והדבר הפשוט הזה לא עלה על דעתי. אבל אני בטוחה שהיא צודקת.
ועוד דוגמה לשאלה של ילדה שהפתיעה אותי וגרמה לי להבין אחרת את יצירתי שלי. בספר "היום הראשון הכי קשה" כתבתי על קשיים של ילדה רגישה, שמגיעה בפעם הראשונה לבית ספר חדש וזר לה, שהיא לא מכירה בו אף אחד.
ילדה שאלה אותי אם הספר הזה הוא עלי. עניתי לה שבהחלט לא. אני לא הייתי מהילדים שעוברים עם משפחתם ממקום למקום. להיפך אני גרה היום בעיר שבה נולדתי. בהרצליה.
היא שאלה: אז למה קראת לגיבורה שלך רחל ואת לאה?
השאלה השאירה אותי ללא מלים. פתאום הבנתי שהילדה אולי צודקת. בחירת שם לגיבור לעולם לא מקרית. כשהייתי צעירה ולמדתי באוניברסיטה אצל פרופ' מאיר שטרנברג על הסיפור המקראי – עבודת הגמר שלי עסקה בשמות בתנ"ך. עד כמה שם האדם הוא עולם מלא. הלוא כמעט אין בתנ"ך שני אנשים עם אותו שם. אין שני דוד או שני משה, או שתי רחל. (תחשבו כמה שמות כפולים יש בכל כתה אצלנו) מתן שם בתנ"ך זה סימן למעמד. האדם נתן שמות לחיות, הורים נותנים לילדיהם. אלוהים נותן שם חדש לגבור שעולה מהמעגל האישי למעגל הלאומי (אברהם במקום אברם, ישראל במקום יעקב) איך לא חשבתי כמה חשוב כל שם בספר.
בעקבות השאלה הזאת חזרתי לספר וראיתי עד כמה הילדה צדקה. לגבורת הספר, רחל, ישנן תכונות שלי. כך בדיוק הייתי נוהגת במקומה. רק עכשיו הבנתי למה בחרתי דווקא בשם הזה.
13 ילדים השפיעו הרבה גם על השירים המושרים שכתבתי לזמרים והם מוכרים לכל. למשל השיר "בואי אמא" שכתבתי לבקשתה של הזמרת אסנת פז, לפי לחן רוסי שהשמיעה לי בטלפון. לשיר שלי "בואי אמא" התגנבה אמירה של חבר קטן שלי, ילד בן שלוש או ארבע.
גרנו אז בקומת גג זעירה. ששכרנו בעזרת ההורים אחרי שעזבנו את הקיבוץ. אני הייתי מובטלת. לא מצאתי עבודה. אף אחד בתל אביב לא חיפש גננית שתגדל לו פרחים. היה לי הרבה זמן פנוי ואהבתי לפטפט עם ילד חכם ושובב שגר באחת הקומות מתחתנו. כנראה גם הוא אהב לפטפט איתנו והיה מטפס במדרגות לבקר אותנו כמעט בכל יום. יום אחד אמרתי לו שמחר לא יבוא אלינו, שאנחנו עוברים דירה וחבל שיטפס במדרגות לחינם. הילד הביט עלי בעיניים חכמות ואמר לי: אבל לאה, את לא יכולה לעבור דירה, את צריכה לחכות עד שאני אגדל. האמירה הזאת נגעה ללבי וזכרתי אותה, כעבור שנים, כאשר התחלתי לכתוב שירים, היא התגנבה לשיר בואי אמא. והיא מסיימת אותו:
לא, איני פוחד בחושך
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל
יום אחד קיבלתי מכתב שהפתיע אותי מהילדה ליטל מסורי (מושב גלי תימן)
לאה, את יודעת שהשיר בואי אמא, השיר יותר מדי עצוב לי ואני כבר כימעת בכיתי.
זאת הייתה בהחלט הפתעה. כשכתבתי את השיר חשבתי על ילד שובב ורב המצאות, שממציא כל הזמן תרוצים למה לא ללכת לישון. והייתי בטוחה שכך יבינו אותו כולם. לא חשבתי שמישהו יעלה על היסוד העצוב והסמלי שהחבאתי כל כך טוב. כיבוי האור. אבל כבר ידעתי ששיר שיוצא לעולם הוא חפשי. כל אחד יכול להבין אותו בדרך משלו. עכשיו שרים אותו גם ביום השואה.כשיר שואה.
הקשר שלי עם הילדים נמשך ואני אוהבת להקשיב להם. עדיין אני זוכרת כשהייתי ילדה, והמורה שלי, המורה יוסף, היה מקשיב לכל מה שילד אומר לו, ולא פעם היה אומר: הרבה למדתי מרבותי, עוד יותר מחברי ואת הדברים החשובים ביותר למדתי מתלמידי.
( דברים שאמרתי באוניברסיטת בר אילן, ביום עיון 10.12.2015
על ייצוגים תרבותיים של ילדות ונעורים (בהזמנת המרצה הבכירה באוניברסיטת בר אילן ורד טוהר)
בר