אודות הספר
תגובות וביקורות
מחבר/ת: לאה נאור
הוצאה: יד יצחק בן צבי, 2008
כשהתבקשתי לכתוב ביוגרפיה על לוין קיפניס, היססתי. כבר כתבתי ביוגרפיה על משורר: "המשורר, סיפורו של ח. נ. ביאליק", ולא רציתי לכתוב עוד ביוגרפיה על משורר, - אין בזה דרמה. והוא בסך הכל משורר לילדים קטנים. את מי זה יעניין?
אבל, כשבדקתי לעומק את הנושא, להפתעתי נתקלתי ביוצר מרתק עם ביוגרפייה מעניינת ומיוחדת. לוין קיפניס היה האיש שהניח את היסוד לתרבות החגים והחגיגות בגנים וובבתי הספר שלנו. מראשית המאה העשרים ועד היום, עוד שנים רבות לעתיד. סיפור חייו מרתק: הוא לא ידע לדבר עד גיל שלוש, אבל לפני שמלאו לו 13 שנים כבר היה מורה "מלמד" כמו שקראו לזה אז. בילדותו כבר התנסה בכל תחומי האמנות, ציור, מלאכת יד, כתיבת סיפורים שירים, מחזות, הלחנה, בימוי והפקה בעיירה שלו, אושומיר שברוסיה. כשהחליט לעלות לארץ ישראל, ללמוד ציור בבית הספר לאמנות "בצלאל" ליוותה אותו העיירה כולה אל תחנת הרכבת. חודש אחד לאחר שעלה לארץ כבר שרו את שיר החגים הראשון שלו בגנים רבים בכל הארץ, במלחמת העולם הראשונה נאסר, ברח בבגדי אישה, וגורש עם מגורשי תל אביב. ומפעלו הגדול רק התחיל.
התברר לי שהאיש הקטן והצנוע הזה בנה כמעט בעצמו את מסורת החגים בגנים ובבתי הספר בארץ ישראל. לא הייתה שנה לאורך כל המאה העשרים שלא פרסם בה את יצירותיו. הוא יכול להגיע לספר השיאים של גינס גם במספר היצירות שכתב (קרוב לחמשת אלפים) ובמספר השנים שכתב. קרוב לתשעים שנה - משנת 1908 אז התפרסם שירו הראשון, ועד מותו ב-1990.
במחקר שערכה עליו הפרופסור לספרות ילדים מירי ברוך, היא מצאה שיש לקיפניס יותר שירים שכל ילד בישראל מכיר אותם מאשר לביאליק וטשרניחובסקי ביחד. אין חגיגה בארץ ישראל עד היום שאינה נפתחת בשיר של לוין קיפניס: "שנה הלכה שנה באה", "סביבון סוב סוב סוב ", "אני פורים", "סלינו על כתפינו", " אל ראש ההר" ועוד ועוד. אלפי שירים וחזיונות קטנים כמו "אליעזר והגזר" ו"המטריה של אבא" ורבים רבים אחרים.
הוא היה אולי הראשון שהבין כי הילדים הם שמביאים את תרבות הארץ החדשה הביתה. כמו שכתב אפרים קישון, ישראל זאת הארץ היחידה בה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה. ולכן היה לוין קיפניס עובר בגנים ומלמד את הגננות לשיר ולביים את שיריו. והילדים אהבו אותם והפיצו אותם.
שירים חדשים נכתבים ונשכחים, ושיריו, על התמימות האופטימיות והראשוניות שלהם, נשארים ומושרים עד היום. ארבעה דורות כבר שרים את השירים האלה, והדורות הבאים ימשיכו וישירו אותם בדיוק כמו שנכתבו לאורך המאה העשרים.
ילד אחד שאל פעם את לוין קיפניס: "תגיד, אתה 'מלך הילדים'?" קיפניס צחק: "אני נראה לך כמו מלך?" (הוא היה רזה מאוד, נמוך מאוד וממושקף מאוד).
הילד הביט בו ואמר: "אנחנו רק ילדים, בשבילנו אתה מספיק."
גם בשבילי הוא הספיק.
בכינוי הזה בחרתי לשם הספר: "מלך הילדים". סיפורו של לוין קיפניס.
קישור להוצאה
מלך הילדים סיפורו של לוין קיפניס
הספר : מלך הילדים, סיפורו של לוין קיפניס הופיע לאור גם כספר דיגיטלי
הקישור למחזה המוסיקלי "מלך הילדים" בהפקת מכללת לוינסקי לציון 100 שנים למכללה. מחברים: יוני להב ומשה זורמן" בהשראת הספר "מלך הילדים" מאת לאה נאור
פתיחת הספר:
"האילם מדבר! לֶוֶולֶה האילם מדבר!" קראה דבורה, אחותו בהתרגשות.
בבת אחת פסקה ההמולה שמילאה את בית העץ הישן, השקוע כמעט עד חלונותיו באדמה, בכפר אושומיר. התנור הגדול הפץ חום נעים, נסורת טרייה כבר פוזרה על האדמה ההדוקה ששימשה רצפה. שולחן ארוחת הצהרים כבר היה ערוך. הבן הבכור, אהרון, כבר ישב במקומו וחיכה, אחותו, הצעירה ממנו בשנה, דבורה, הייתה נרגשת. היא השאירה את לוין בן השלוש, במיטת אימו, עיניו עצומות, מצחו אדום ופצוע, והוא מיבב בשקט. אימו טיפלה בהכנות לארוחת הצהריים, היא החזיקה בזרועותיה את ישעייה בן השנה, ועוד תינוק, משה יהיה שמו, בעט לה בתוך בטנה.
"מה אמרת, דבורהל'ה? שאל פייסי החזן, אבי המשפחה, שישב בראש השולחן.
דבורה הסמיקה מרוב חשיבות. אביה, פייסי החזן בכבודו ובעצמו פנה אליה בשאלה, וכל המשפחה ציפתה למוצא פיה.
"לוולה האילם מדבר. אני שמעתי! הוא אמר מ-מה" (אמא).
ועוד קטע:
פייבל העגלון לקח את לווין בזרועותיו, ניער אותו מפתיתי השלג שדבקו בו ונשא אותו אל הבית הבודד שלצד הדרך. בלי לדפוק בדלת פתח אותה במרפקו, העמיד את לוין בתוך הבית וקרא בקול: "הנה הבאתי לכם 'מלמד' קטן, רביל'ה."
מיד התאספו ובאו בעל הבית, בעלת הבית, וגם ילד קטן ושתי ילדות שהסתכלו בצחוק במראה המוזר.
העגלון קילף את השקים שעטפו את רגליו של לוין, הסיר את המעיל ואת הצעיף שעטף את פניו, והנער הצנום התגלה במלוא תפארתו, מסמיק ומרכין את ראשו, בידו החזיק את "המזוודה" שבנה
מקרשים.
"אני... בנו של פייסי החזן מאושומיר... ל...ל...לוין שמי. שמעתי... שאין לכם עדיין מורה..."
ועוד קטע:
לוין העתיק את השיר בעט פשוט טבול בדיו, בכתב ידו היפה והמצוייר לתפארת, ובבוקר מיהר אל גן הילדים, חיפש ומצא את מנהלת הסמינר והכריז: "יש לי שיר"
חסיה סוקניק הביטה בשיר ופניה אורו. היא מיהרה במסדרון אל חדר המקהלה, ולוין אחריה. היא פתחה את הדלת, הפריעה למורה לזמרה, חוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלזון שישב על יד הפסנתר וסביבו בנות הסמינר. חסיה קראה בקול: בנות, יש לנו שיר!"
היא קראה בהתלהבות ובהתרגשות "חנוכיה חנוכיה
ספרי נא לי מעשיה"
אידלזון חייך ואמר: "יש לי מנגינה. הלחן של שיר החנוכה העתיק "מעוז צור ישועתי" עם כמה שינויים ותוספות יכול להתאים לשיר הזה.
לוין נפרד מן הגננות לשלום, והמשיך בדרכו ל"בצלאל".
קישור להוצאה
מלך הילדים, סיפורו של לוין קיפניס
ביקורת קוראים
ספר מעניין וכתוב בצורה מרתקת.
אלי שילר, עורך כתב העת "אריאל", כתב ביקורת על הספר:
מכתב שקיבלתי מניצה קיפניס-נריה, בתו של לוין קיפניס, לאחר הופעת "מלך הילדים"
על המחזמר "מלך הילדים" מאת יוני להב ופרופ' משה זורמן
להפתעתי נולד מחזמר נפלא, כמעט אופרה, הצגה צבעונית מרתקת ורבת משתתפים בהשראת ספרי "מלך הילדים, סיפורו של לוין קיפניס".
המחזמר "מלך הילדים" היה אירוע הסיום המרגש והמרשים לחגיגות המאה למכללת לוינסקי לחינוך, כתב את המחזה יוני להב, מוסיקה פרופ' משה זורמן, בימוי ותנועה דניאלה מיכאלי. והצגת הבכורה הוצגה ב-9 ליוני 2013
לוין קיפניס היה שנים רבות מורה במכללה, שנקראה אז סמינר לוינסקי, המכללה החליטה לחגוג את חגיגות המאה להיווסדה בהשראתו.
קיפניס היה המורה למלאכה. הוא לימד את התלמידות קרטונאז ומלאכת יד. כי למקצוע הזה הייתה לו תעודת הוראה, והשלטון הבריטי החמיר מאד ברישיונות ההוראה שלו. למרבה הצער, גם לאחר שקמה מדינת ישראל נהגו עימו ממשלות ישראל בחומרה. בבתי הספר למדו את שיריו וסיפוריו הנפלאים. בתיאטרון הציגו הצגות שכתב לילדים אבל הוא היה בסך הכל המורה למלאכת יד. לא הרשו לו ללמד את שיריו.
"קיפניס היה המורה הטוב ביותר שהיה לי" סיפרה לי תלמידתו לשעבר בסמינר לוינסקי, שרה שורר, "מורה קטן עם חיוך ענק. הוא לא ידע לכעוס. אני זוכרת איך חיכינו ושמחנו לכל שיעור שלו. הוא לימד אותנו לכרוך ספרים, לבנות קופסאות יפות מעץ ומעולם לא הכזיב. לפעמים נדמה לי שהיה לו חלק לא מבוטל בהחלטתי להיות מורה, ואפילו ביחס שלי אל תלמידי הושפעתי ממנו. והוא היה המורה שלי למלאכה, בסך הכל לימד עבודות בעץ ובקרטון." (מלך הילדים עמ' 214)