אף אחד עוד לא יודע,
אפשר להשתגע.
באים אורחים,  מחייכים, מברכים
אומרים: "שלום, להתראות, מה חדש? היה נעים."
הם מסתכלים, אבל עוד לא רואים.
אבא ואמא מחייכים אלי,
יש סוד ביניהם לביני.
אף אחד פה לא יודע.
רק אמא, אבא ואני.

כמה שאני חושבת על זה יותר,
אני יותר מבולבלת.
כל הזמן אני שואלת:
איך זה, ומה זה, איך זה בדיוק,
ומה קורה שם כעת?
ואיך הוא נכנס, ומה הוא עושה שם,
ואיך הוא חושב לצאת?
ומה הוא אוכל שם בפנים?
ואם יש לו אויר?
אבא מביא ערמה של ספרים עם ציורים ומסביר:
בציור רואים את הבטן כאילו מבפנים:
יש רחם, ויש חצוצרות וביציות וזרעונים.
עכשיו את מבינה?
ככה אבא אומר. 
לא לגמרי. אבל אולי אני מבינה קצת יותר.
צריך הרבה סבלנות, אבא אומר.
לי אין סבלנות. אני רוצה מהר.
אני רוצה לראות, אני רוצה לדעת,
אני רוצה לגעת.
אני נוגעת בציור הכי נהדר,
זה לא אותו הדבר.
הציור יודע הכל
אבל הוא קר.

לרותי נולד אח קטן,
הלכתי לראות.
הוא היה ישן כשבאתי,
אבל התגנבנו על קצות האצבעות.
פתאום הוא התעורר,
הושיט אלינו יד קטנטנה וכל כך שמח.
אני רוצה אח בדיוק כמו של רותי.
אני כל כך כל כך כל כך
רוצה אח.

אומרים שאח יהיה שובב ואחות תהיה טובה,
אומרים גם שבן הוא רציני ובת היא שובבה
או אולי להיפך,
אני לא זוכרת.
אחות או אח?
מה אני בוחרת?

נסעתי עם אמא לחנות מיוחדת
לקנות בגדים רחבים בזול.
כשהבטן תגדל
שיהיה לה מקום לגדול.
קנינו שמלה נהדרת, וחולצה מצויירת,
מכנסיים סגולים וחצאית עם קפלים.
אמא אומרת, אני אהיה כל כך עגולה
בחדשים הגדולים, 
לפחות תראו משהו יפה 
אם אתם מסתכלים. 

אני מסתכלת כל הזמן כאילו לא בכוונה
אל הבטן הזאת. היא כל כך שמנה.
אבא אומר שזה יפה. 
אני לא מאמינה. 
תשעה חדשים זה כמעט שנה.
אני לא מבינה 
איך אמא מוכנה.

החלק הכי קשה 
זה לבחור את השם. 
השם צריך להתאים לפנים. 
קל להגיד, אבל תינוקות משתנים. 
תינוקות הופכים למבוגרים, 
הכל משתנה, רק השמות נשארים. 
יש המון שמות, אז אנחנו בוחרים. 
אני בוחרת, אמא בוחרת, אבא בוחר,
הבעיה היא שכל אחד מאיתנו בוחר
בכל רגע שם אחר.

-

אמא לא מרגישה טוב, 
היא חיוורת. 
את תשכבי במיטה, אני אומרת. 
אני כבר גדולה ואני יכולה
ואני היום עוזרת.
החלב גלש, החביתה נשפכה, 
שברתי כוס, במטבח מהפכה, 
אני יושבת ובוכה. 
אמא קמה לראות מה קרה. 
טוב שאת עוזרת לפעמים, היא אמרה.
לא תאמיני אבל בכל זאת עזרת לי נורא 
כי אני כבר בריאה. יש לי ברירה?

.

כולם מפנקים את אמא 
שתאכל, שתנוח, 
שלא תעבוד קשה 
ושלא תקבל מצב רוח. 
סבתא קנתה לה סיכה, 
אבא הביא לה פרחים. 
כולם מפנקים את אמא 
אותי שוכחים.

.

איזה ימים נפלאים. 
הם עסוקים, הם בכלל לא רואים. 
גמרתי את העוגיות -
לא היו בעיות. 
צבעתי את הדלת בכל מיני צבעים, 
במגרות שלי אני מגדלת תולעים, 
הם לא שמים לב, 
הם בכלל לא רואים.

אתמול אמא התעמלה 
ניסיתי להתאפק, אבל שוב יצאה לי אותה שאלה: 
תגידי, אמא, זה יכאב לך נורא? 
באמצע התרגיל אמא עצרה: 
תבטיחי לי דבר אחד, היא אמרה, 
כשזה יגיע, תחזיקי לי אצבעות, יקרה, 
בעצם אני לא כל כך גיבורה, 
ואני מפחדת נורא.

 

משהו לא בסדר. 
יותר מדי זמן כבר עבר. 
אני מחכה ומחכה 
ואין שום דבר. 
ואם הוא יהיה חולה? 
ואם הוא יהיה מכוער?
זה טבעי שאת דואגת, כולנו דואגים, אבא אמר, 
אבל אם הוא יהיה דומה לך – הוא לא יכול להיות מכוער.
ואם הוא יהיה חולה, או בעל מום, או מפגר?
אבא חיבק את אמא וחיבק אותי, 
ורק אחר כך דיבר: 
במקרה כזה, אני חושב שנאהב אותו עוד יותר.
אז יש לו מזל שהוא יבוא אלינו.
אצלנו יהיה לו הכי טוב. 
אולי אנחנו דואגים קצת יותר מדי, 
אבל אנחנו יודעים לאהוב.

אתמול שוב חשבתי וחשבתי על הכל.
נדמה לי שאולי היה יותר טוב, 
אם אלוהים יכול, 
במקום אח קטן 
שישלח אח גדול.

הוא יגור אתי, אני אסביר לו דברים.
איך מסודרים החדרים, 
איך יוצאים החוצה, ואיך חוזרים, 
אני אראה לו את הרחוב, את הבית ואת הגינה, 
ואיפה המטבח, ואיפה חדר השינה.
הוא יצטרך להקשיב, 
כי אני הגעתי ראשונה.