ביאליק היה המשורר האהוב עלי במיוחד, בתמימותי חשבתי שאני מכירה אותו ואת יצירתו . כמה אהבתי את הסיפורים המחורזים, והשירים הקצרים שלו. הייתי אחת מהתלמידות המעטות שמערכת החינוך לא הצליחה להשניא עליה את ביאליק. הוא היה אהוב נעורי.
איך זה קרה? הייתי ילדה משועממת שקראה כבר את כל המדף הדל שהיה מיועד לכתה ג' בספרייה המקומית. הספרנית תפסה אותי כמה פעמים מתגנבת למדף המיועד לכיתות ד' וה', והחזירה אותי בבושת בפנים לתחום שלי. לא היה לי מה לקרוא וקראתי את ספרי הלימוד לעברית של אחי ואחותי הבוגרים יותר. שם מצאתי אוצר: "התרנגולים והשועל" של ביאליק. קראתי את הסיפור המחורז שוב ושוב והתגלגלתי מצחוק. עד היום אני זוכרת כמעט את כולו בעל פה, חיפשתי ומצאתי גם את "אלוף בצלות ואלוף שום" שלו ואת "שור אבוס וארוחת הירק", ומהר מאוד גיליתי את "ספיח", "מאחורי הגדר" וכל סיפורי האגדה המופלאים של "ויהי היום" של ביאליק. בסדר הזה. מאוחר יותר לא הצליחו המורים לשנות את דעתי. אני כבר הייתי מאוהבת מעל לראש. שמחתי שההוצאה הסכימה לבחירתי לכתוב על ביאליק, למרות שהוא לא מתאים בדיוק לכותרת "ראשונים בארץ". והתחלתי ללכת בעקבות "המשורר" שלי. וכאן נתקלתי בקושי אמיתי: איזה ביאליק הכרתי? האם הוא היה "הארי במשוררים והחזיר בסוחרים" כמו שאמר עליו טשרניחובסקי? (ובצדק גמור). או שאולי הוא היה "שר המסכים", כמו שאמר עליו זלמן שניאור: "כל משורר צעיר, ובעיקר משוררת צעירה שבאו אליו עם שיריהם הראשונים – קיבלו מיד הסכמה נלהבת ומכתבי המלצה חמים." והדברים ידועים.
האם הוא היה "זולל וסובא" כמו שהוא העיד על עצמו: "אלוהים רצה לעשות ממני דון ז'ואן, אבל ראה עם מי יש לו עסק ועשה אותי זולל וסובא."
האם הוא אהב ילדים או שנא ילדים? לביאליק ולמניה, אשתו, לא היו ילדים. האם הצטער על כך? באחד הימים אמר: "אם היה לי ילד הייתי כותב ספר אחד פחות, או ספר אחד יותר." למה התכוון? הסופר ישראל לרמן סיפר לי על פגישה מאכזבת שהייתה לו בילדותו עם ביאליק. ישראל לרמן בא מן המושבה נשר לבקר את בן דודו בתל אביב. בבוקר השכם, בדרכם לים עברו על פני ביתו של ביאליק.
ישראל הקטן, שהעריץ את "קן לציפור בין העצים" לא התאפק, נכנס לחצר ודפק בדלת.
פתח לו איש שמן וקרח בפיג'מה ושאל בזעף: "מה אתה רוצה, ילד?"
"אני רוצה לראות את ביאליק", פרש הילד שתי ידיים קטנות בתחינה.
"אני ביאליק, לך מפה!" אמר לו השמן הקרח.
אמרו עליו שהוא מגרש ילדים שנכנסים לגנו, כמו בסיפור "הענק וגנו" שגרש ילדים וציפורים מן הגן עד שהגן גווע. ואמרו עליו שהיה ידידם הגדול של ילדים. רכב איתם באופניהם הקטנות לקול צחוקם, הוא גילה את כשרון הציור של הילד נחום גוטמן בן ה-5, וטיפח את כישרונו כל ימי חייו, ביאליק היה מבקר בכיתות בבתי הספר, משוחח עם ילדים בחן רב וחיוך רחב, ומברך אותם. הוא כתב שיר מופלא לשכנתו הקטנה חמוטל ריגר: "מה אוכלה חמוטל?" ועודד אותה, באותו מכתב, לקטוף פרחים בגנו.
איזה ילד הוא היה בילדותו? ביאליק העיד על עצמו שהילדות היא החלק החשוב ביותר בחייו: ביצירתו "ספיח" כתב: "אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת, בילדותו. המראות הראשונים בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם. ומבשרי חזיתי זאת. כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי לא ניזונו אלא מכוח ראייה ראשונה."

חיפשתי עדויות על ילדותו.
ביאליק עצמו כתב את תולדות חייו החל בילדותו המוקדמת לפי בקשתו של הסופר והעורך יוסף קלוזנר. בזמן פרעות קישינב נשלח ביאליק לגבות עדויות מן הניצולים על מה שאירע, ושם, בקישינב, ישב וכתב ברצינות ובאריכות את תולדות חייו. אבל הבעיה היא, שמלבד הנוסח הגמור אותו שלח לקלוזנר, כתב עוד שלוש טיוטות, שלא נשלחו אבל שרדו. מהשוואת הטיוטות זו עם זו, ושלושתן עם הנוסח הסופי, אפשר לעשות דוקטורט. בכל אחת מהן מופיע ביאליק שונה.

חיפשתי עדויות אובייקטיביות. הייתה לי חגיגה קטנה כשמצאתי בעתון ישן, "הדואר", עדות של חברו ל'חדר', יצחק פרלצוויג שנרשמה ונמסרה לעיתון ע"י נחום הייניץ: "זוכר אני יפה את השנים שלמדתי עם חיים נחמן ב'חדר' אחד. קטן קומה היה, ביישן, וקולו צרוד. מעולם לא ראיתי נער חרד ואדוק כמוהו. לתפילותיו לא היה קץ. אבי ביאליק מת בדמי ימיו, והניח אחריו את חיים נחמן, שהיה אז בן שמונה, וילדה קטנה בשם מאלצי."
אני לא הכרתי שום מאלצי. מי זאת מאלצי? ידוע שלביאליק לא הייתה אחות קטנה. הייתה לו אחות מבוגרת ממנו בארבע שנים, חיה יהודית שמה. היה לו אח צעיר, ברל, ועוד אח בוגר מנישואים קודמים של אביו. אבל אין שום מאלצי. אולי הכוונה היא למינצי, הפרה שהייתה קשורה לעגלה המשפחתית במעבר מהכפר הקטן ראדי לעיירה ז'יטומיר, ונמכרה כאשר ביאליק היה בן 4 או 5, כדי לממן קניית חנות. עד כמה ניתן לתת אמון בעדות כזאת?
מצאתי עדויות נוספות של חבריו ל"חדר". ברוב העדויות הוא לא היה ביישן כלל, וודאי שלא חרד. הוא היה שובב, ביצע תעלולים, לפעמים אכזריים לרבי שלו, והיה קשה מאוד למצוא לו "חדר" שבו יחזיק מעמד לפחות עד גיל בר מצווה.
איך הוא נראה בילדותו? יש ציור אחד, שהציירת אירה יאן ציירה אותו מדמיונה. היא לא הכירה אותו בילדותו. בצלום הראשון שלו שישנו בידנו הוא כבר בן 27, עם קרחת מתקדמת וזקן קצוץ. התמונה היא בשחור לבן, ולכן אי אפשר לדעת מה צבע עיניו, שערו ולבושו. ישנה עדות מצוינת של זלמן שניאור שפגש אותו באודסה בשנת תרס"א (1901). ביאליק היה אז צעיר כבן 28, "מוצק גוף, עם פנים זהבהבים ועגולים, עם גומת חן בלחיו השמאלית, מצחו גבוה, מלא קמטים ושקוע קצת באמצעו, ובעיניו הירוקות כצבע מי הים היה מרקד גץ קטן. חוטמו מחודד ונוטה כמלוא הנימה לצד אחד. מדי צחקו נגלו מעבר מזה שיניים בריאות ומעבר מזה חסרו לו שיניים רבות. רק לאחר זמן נודע לי שמגרעת זו נשארה לו למזכרת מימי ילדותו. מזיק גדול היה, פעם עלה על הגג של בית זקנו, וקפץ במסירות נפש כדי להראות את גבורתו לחבריו, נתקל, נפל, ושבר מחצית משיניו... מקווצות ראשו הזהבהבות אפורות נשארו לו אז שבלים בודדות..."

ישנה עדות מפורטת נוספת, של כלתו הצעירה, מניה, שכתבה בזיכרונותיה על הפגישה הראשונה שלהם בבית הסבא שלה. הוטל עליה לעמוד ליד השולחן בעיניים מושפלות, כדי שחתנה המיועד יראה אותה, ולה אסור היה להרים את עיניה, אבל היא העזה והגניבה מבט והנה תיאורה: "פוזל, שערו הבהיר דליל, גופו מגושם ולחייו מלאות פצעים. זקן צהבהב התחיל לצמוח עליהן פה ושם." לפי עדותה היא נאחזה בשולחן שלא להתעלף, אבל איש לא שאל לדעתה. מניה הייתה אז בת 17 ובעלה המיועד כבן 19 שנים.
אז מי היה בדיוק ביאליק? האם היה סוחר כמו שהוא חשב, או משורר כמו שחשב העם? האם חיפש את האהבה או ברח ממנה? האם באמת, כמו שאמרו לי כמה מן המומחים לביאליק, הוא היה צריך להתגרש ממניה ולהתחתן עם הציירת והסופרת אירה יאן ואז היה אולי מגיע לאושר? או שאולי מניה הייתה המרשם הטוב ביותר שרשמה לו ההיסטוריה, כי אם היה מוצא אהבה אמיתית ושוקע באושר – לא היה לנו ביאליק.
האם הכרתי את ביאליק? האם ניתן בכלל להכיר אותו? האם כדאי?

את כל המורכבות היפהפייה הזאת שנמשכה כל ימי חייו, המורכבות של האיש, של יצירתו ושל התקופה בה הוא חי ניסיתי להכניס לתוך הספר הזה: "המשורר", סיפורו של ביאליק.

את ההגדרה הקצרה והמדויקת ביותר על אישיותו כתב הוא עצמו בספר האורחים של בית הארחה בבית הכרם בירושלים:

"אני מראש מודיע לכל עובר ושב
כי החותם בזה חתם בהן ולאו
חציו אורח וחציו תושב."
חיים נחמן ביאליק.

פתיחת הספר:
מתוך הפרק: בכפר קטן, ליד היער.
היום אולי כבר לא קורים נסים כאלה. ואם הם קורים - מי שם לב? אבל ביום סוער אחד, בחורף רחוק, קרו שני נסים. ומה שמופלא מכל - שני הניסים קרו ברגע אחד.:
בחודש הקר ביותר שהיה בחורף ההוא, חודש טבת, אחרי שבועות רצופים של רוחות וסערות שלגים, הציצה פתאום קרן שמש חיוורת לרגע אחד על כפר רוסי קטן, טובע בשלג, ובדיוק באותו רגע, באותו כפר עצמו, אשה חלשה ולא צעירה ביותר ילדה בן.
המיילדת עטפה בבד לבן את התינוק הצורח: "מזל טוב, דינה פריבה.הפעם יש לך בן בריא."

ועוד קטע
מתוך הפרק: "מלך תל אביב"
ביאליק עמד, החזיק כוס יין בידו, השתיק את החוגגים הנרגשים ובירך את חתן השמחה הצעיר, המשורר אלכסנדר פן.
לאחר שסיים חייך והוסיף:
"ועתה מזמין אני את שנינו
לקרב ביניים בינינו,
יעמדו העבה והדק
לשחק משחק המאבק."
כולם פרצו בצחוק, רק מניה לא צחקה. היא הביטה בבעלה שהסיר את המעיל, הפשיל את השרוולים ועמד במרכז השטיח בידיים מאוגרפות. כמה השמין בזמן האחרון, הוא נראה נמוך יותר, והוא לא בריא. לפני חדשיים מלאו לו חמישים ותשע שנים. כמעט נלעג הוא נראה מול המשורר הצעיר, היפה עד כאב, העומד מולו ופורש זוג זרועות ארוכות וחזקות, זרועות של פועל בניין.
השניים אחזו זה בזה בכוח. דקות מעטות ארכה ההאבקות, לתמהונם של הנוכחים הצליח ביאליק להפיל את יריבו על השטיח, פן שכב על גבו. ביאליק קרא בקול מנצח: "בקש רחמים."
"רחמים, הו, קיסר!" נכנע המשורר הצעיר, ספק בצחוק, ספק ברצינות. הקהל הריע, וחנה רובינה מחאה כף.