זאת הייתה הביוגרפיה הראשונה שכתבתי. למען האמת, ההזמנה שהפנתה אלי הסופרת נירה הראל, לכתוב ביוגרפיה לפי בחירתי לסדרה חדשה לנוער, 'ראשונים בארץ' הפתיעה אותי לא מעט, מעולם לא כתבתי ביוגרפיה.
נירה הראל הייתה אז עורכת ספרי הילדים ומנהלת המערכת בהוצאת "עם עובד" וגם חברה טובה. לא היה נעים לי לסרב מיד. אמרתי לה שאחשוב על זה.
אהבתי לכתוב לגיל הרך, רצוי בחרוזים. הרבה שירים, מעט סיפורים קצרים. תמיד אהבתי שירים ושנאתי תאריכים ומלחמות. הציונים היותר גרועים שלי בבית הספר היו דווקא בהיסטוריה ועד היום קשה לי לזכור תאריכים. אבל רצה הגורל והיחס שלי להיסטוריה התרכך מעט בעקבות נישואי להיסטוריון מרדכי נאור והחלטתי להתייעץ עם המומחה הפרטי שלי בבית.
מוטקה אמר לי: "לפני שתדחי את ההצעה כדאי לך לבדוק את הסיפור של ד"ר הלל יפה, אבל אסור לך בשום אופן לכתוב עליו."
"למה אסור לי לכתוב עליו?" שאלתי.
"כי הוא לא היה גיבור מלחמה ולא מת צעיר. ואלה שני התנאים ההכרחיים לכתוב ביוגרפיה לנוער," אמר לי אישי.
"ולמה כדאי לי לבדוק את הסיפור?"
"כי ד"ר יפה פעל בתקופה מרתקת, עמד במרכז העניינים בכל הצמתים החשובים של ההיסטוריה. אפשר להעביר את ההיסטוריה המעניינת של העליות הראשונות דרך העיניים שלו. הוא היה אדם מרתק וכתב זיכרונות ומכתבים מלאים הומור."
ובאמת הספיק לי מחקר קצר לגלות שד"ר יפה היה בכל מקום מעניין ובכל אירוע מעניין של התקופה: הוא היה הרופא שטיפל בחלוצים הקודחים של חדרה, ולמעשה הציל אותה מקללת הקדחת. כאשר הרצל הגיע לארץ – הוא השיג לו את הסוס והתלווה אליו למקווה ישראל לפגישה עם הקיסר. הוא היה הרופא שטיפל בשרה אהרנסון המעונה, הוא תעד את רגעיה האחרונים והיה הרופא שחתם על תעודת המוות שלה, הוא יצא במשלחת של הרצל לחקור את מדבר סיני כיעד להתישבות ותעד כל צעד במשלחת החשובה הזאת. המחקר הקצר שעשיתי עורר את סקרנותי, והחלטתי לעלות בשביל ולראות לאן הוא יוביל. אבל עדיין לא הייתי בטוחה שבאמת יש לי די חומר לכתוב ביוגרפיה מלאה. משהו היה חסר לי. ההארה באה לי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. גיליתי בערמת הניירות והמכתבים בענייני רפואה שלא תורגמו לעברית מחברת חומה, פשוטה, ובה בכתב עגול, רועד מרוב שנים, נכתבו זיכרונותיה של רעייתו רבקה יפה. בבת אחת גיליתי את הצד שהיה חסר לי, הצד האישי, האינטימי של המשפחה. איך חיו, איך טיפלו בילדים? מה לבשו? מה אכלו, מי היו חבריהם הטובים, איך נראה הבית שלהם בחדרה, ולאחר מכן בזכרון יעקב? עד כמה הייתה המשפחה שלו מעורבת בעבודתו? מה היה סדר היום? פרטים קטנים אבל חשובים, שנותנים את האפשרות לכותב, ובעקבותיו גם לקורא להכיר את גיבורי הספר הכרות אמתית, כמעט אינטימית, והכרות כזאת היא הכרחית לכותב ביוגרפיה כדי שיוכל למלא פערים, לבחור בין גרסאות סותרות, לספר כאילו הוא היה שם והכיר את כולם. רק אחרי שידעתי שאני עומדת לכתוב את הספר העזתי להיפגש עם בני המשפחה. פגשתי את בנו הצעיר של ד"ר הלל יפה, ד"ר יעקב (קובה) יפה, הבן היחיד שהיה עדיין בחיים בעת כתיבת הספר, ולמרות גילו המתקדם (הוא עבר כבר את גיל שמונים, ולא היה בריא ביותר), שמח לספר לי על משפחתו. יותר מזה, הוא נתן לי את המפתח להבין את דמותו של אביו: שאלת אותו איזה ספרים אהב אביו לקרוא, והוא סיפר לי כי הספר האהוב ביותר על אביו, אותו החזיק על יד מיטתו וקרא בו שוב ושוב, היה "טרטרין איש טרסקון" מאת אלפונס דוֹדֶה. "טרטרין האמיץ שנפרד מכל ידידיו המעריצים והפליג בתלבושת נהדרת, ועם מטען שלא היה כמוהו באנייה הנוסעת לארץ האריות." מדובר בו על הרפתקן נועז ומצחיק עד דמעות, שהוא למעשה שילוב אלגנטי ומבדח של דון קישוט וסנשו פנסה.
לא לחינם אהב הלל יפה את הספר הזה, גם הוא היה מין "טרטרין" שכזה, שילוב מוזר של דון קישוט וסנשו פנסה. הוא היה האביר הלוחם ביתושי הקדחת באצילות ובכל הנימוס, בלי לוותר על החיים הטובים, על כוס יין משובח מצרפת והומור בריא. מרגש לראות בתמונה מן הימים ההם את ד"ר יפה חוקר את יתושי האנופלס בביצות, בחליפה אופנתית ועניבה תואמת, הוא מתכופף בזהירות, לראות היטב את זחלי היתושים, אבל משתדל שלא ללכלך את נעליו בבוץ, ואחריו אשתו, רבקה, בשמלה ארוכה, מהודרת, תסרוקת מושלמת, סיכת כסף בצווארון, נזהרת שלא ללכלך את נעליה היפות בבוץ.
יעל דגני לבית יפה, נכדתו של ד"ר הלל יפה, העמידה לרשותי את אלבום התמונות המשפחתי, ואת זיכרונותיו של אביה, ירמיהו יפה, בנם הבכור של הלל ורבקה, כילד שובב בזכרון יעקב, שזכה לכינוי הלא מחמיא "הבן של רופא יתושים".
תחנתי האחרונה הייתה, כמובן, בזכרון יעקב. שם הצלחתי להיפגש עם כמה מחברי "מסדר אבירי המלריה" - כל ילדי המושבות זכרון יעקב, חדרה, עתלית והסביבה, שעדיין נשאו בלי גאווה באחוריהם את "אות המסדר", גוש קטן וקשה במקום שהזריק להם ד"ר יפה זריקות כינין בלי סוף. הם סיפרו לי איך היו בורחים מבית הספר דרך החלון כשראו את ד"ר יפה מתקרב על הסוס שלו.
שאלתי אחד מ"אבירי המסדר" למה הרופא שלהם רכב תמיד על סוס, גם כאשר לא היה נחוץ? למשל, כאשר בא לריב את ריבה של שרה אהרנסון, ולהתווכח עם הקצין התורכי שלא יענו אותה. והרי העינויים התקיימו ב"חצר כרמל" בבית החדש של ידידיהם משפחת לויטה שהוחרם ע"י התורכים, ממש סמוך לביתו. מדוע לא הלך ברגל?
בן שיחי הביט בי בזלזול. הוא הסביר לי שהסוס אצל ד"ר הלל יפה היה לא רק אמצעי רכיבה, אלא גם סמל סטטוס. אם הוא היה ניגש אל קצין תורכי ברגל – מי היה שם לב אליו? לכל היותר היה חוטף צליפת שוט.
מכאן שם הספר: הרופא על הסוס

חיים קלווריסקי מרגלית

האגרונום חיים קלווריסקי היה גיסו של דוקטור הלל יפה. ובזכותו הכיר יפה את אשתו, רבקה.  רבקה עלתה לארץ כדי לטפל באחותה הגדולה, אסתר, בהריונה. אסתר הייתה נשואה לחיים קלווריסקי שהיה אז מורה לחקלאות במקווה ישראל. אסתר התקשתה בהריונה והפילה את ולדה, אבל רבקה הכירה את הרופא של מקוה ישראל שטיפל באסתר, הלוא הוא דוקטור הלל יפה, ונישאה לו.  זמן קצר אחר כך התמנה חיים קלווריסקי לפקיד הראשי של חברת יק"א בגליל התחתון, ולאחר מכן גם בגליל העליון. לזכותו נזקפת הקמת המושבות: כפר תבור, יבנאל, מנחמיה, בית גן ועוד. הוא קנה את אדמות דגניה למרות התנגדות הממונים עליו, והיה בין הראשונים שחיפשו דרך להידברות והתיידדות עם הערבים, את המאמרים שלו הקפיד לכתוב תמיד בעברית וערבית. בזמן מלחמת העולם הראשונה ניצל את קשריו המצויינים עם הערבים והתורכים לטובת היישוב, דבר שכמעט עלה לו בחייו.  בזמן ההתקפה על תל חי מיהר קלווריסקי על סוסתו להשכין שלום בין היריבים. לרוע המזל עקצה צרעה את הסוסה, וקלווריסקי נפל ושבר את רגלו. הוא לא הגיע לתל חי ויש אומרים שאילולא אותה צרעה ההיסטוריה הייתה שונה.
על שמו נקרא מושב מרגליות בגליל העליון. הצופה אל המושב בית הלל, שנקרא על שמו של גיסו: "הרופא על הסוס" דוקטור הלל יפה.  חיים קלווריסקי היה איש משפחה צנוע וטוב לב שהיה מסור בכל לבו למשפחתו ולעמו.
בספר "אחוזת דג'אני" נגרם לו, ולכל משפחת קלווריסקי-מרגליות, עוול משווע. שמו השתרבב לעלילה ללא כל בסיס. ויוחסו לו מעשים שלא עשה.
סיפור חייו האמיתי עוד לא נכתב.

פתיחת הספר  "רופא על הסוס"

"רופא, האם יש רופא על האניה?"
ד"ר הלל יפה ישב על מזוודת העור המשובחת שלו וקרא להנאתו בספר האהוב עליו: "טרטרין איש טרסקון" מאת הסופר הצרפתי אלפונס דודה. הוא קם והניח את הספר בתוך המזוודה, יישר ביד זריזה את עניבתו  שצבעה תואם לצבע החליפה והסתכל סביבו.
הים היה סוער. האניה הרוסית הישנה חרקה והתנדנדה על הגלים כשהיא מטלטלת את הנוסעים הנרגשים מצד אל צד.
"מהר, אולי מישהו יקרא לרופא!" חזרה הקריאה. הקול היה קולה של נערה צעירה. ד"ר יפה מיהר בכיוון הקול. הוא היה נרגש. יום אחד לפני שעלה על האניה המפליגה לארץ ישראל הוא קיבל בקושטא, בירת תורכיה, את האישור התורכי לדיפלומה שלו, כדי שיוכל לרפא חולים ברחבי הממלכה התורכית. הוא ניסה למהר בלכתו, ונראה כאילו הוא רוקד בצעדים בלתי בטוחים על גבי הסיפון המתנדנד של האניה וחיפש בעיניו את החולה שלו. קל היה לטעות. כה רבים היו האנשים ששכבו על הסיפון.
"אתה  רופא?" נשמע קולה של נערה עדינה למראה.
"אן, אני רופא," אמר הצעיר בגאוה, שמי הלל יפה, דוקטור הלל יפה."

 מתוך הפרק "מלך היהודים"
"הרצל היה חולה כשחזר מן הביקור במושבות. חומו עלה והוא הרגיש ברע.. היום היה לוהט במיוחד, אתד מימי החמסין הקשים ביותר. ד"ר יפה הציע לו שיותר על הרעיון של העמידה בשמש ע"י מקווה ישראל  ולחכות שם לקיסר. אך הרצל לא הסכים אפילו לשמוע על כך.
"אני פונה אליך עכשיו לא בתור הנציג של ועד חובבי ציון, אלא פשוט בתור הרופא שלך. אתה חולה. אסור לך והתאמץ," אמר ד"ר יפה.
"איני זקוק לרופא. אני בריא לגמרי," אמר הרצל.
הוא בלע את התרופה שנתן לו ד"ר יפה ומיהר למקוה ישראל.
ד"ר יפה רכב לשם גם הוא, ונדהם לראות את הרצל, חיוור וחלש, עומד בשמש הלוהטת לבוש במיטב בגדיו ומחכה. הרופא הציע לו שישב על כסא עד לבואו של הקיסר, אבל הרצל סירב לשבת, וכך עמד זקוף וחיכה.