במשך שנים רבות השתתפתי ב"ימי סופרים" מטעם "סל תרבות" וגם "המרכז לחינוך ותרבות" של ההסתדרות והייתי נוסעת להיפגש עם תלמידים, לספר להם על עבודתי ולענות לשאלותיהם.
בינואר 1991 ביקרתי בקריית מלאכי. הפגישה עם תלמידי כיתות ד' הופרעה פעמים רבות בגלל מטוסים שהמריאו ונחתו בבסיס חיל האוויר הסמוך ליישוב.
ילד אחד שאל אותי: נו, אז מה קרה? למה השתתקת פתאום באמצע המשפט?
"הרעש של המטוסים מפריע לי לחשוב," אמרתי לו.
"איזה רעש?" התפלאו הילדים.
הם סיפרו לי שהרעש לא מפריע להם בכלל. הלוא חלק מילדי הכיתה הם בנים ובנות של אנשי צבא קבע המשרתים בבסיס הסמוך, ושאר הילדים הם חבריהם וחברותיהם. כולם התרגלו כל כך לרעש המטוסים ומה שקורה זה בדיוק להיפך: אם פתאום מפסיקים המטוסים לטוס – הם לא יכולים להתרכז. השקט מפריע להם. בשיחה שהתפתחה לאחר מכן סיפרו לי הילדים שהם יודעים ראשונים אם קורה משהו. "הרי כולם יודעים שמטוסי קרב טסים ברביעיות, אם שומעים רק שלוש נחיתות - מיד יודעים שמשהו רע קרה."
אפילו לדעתם של הילדים הייתה התכונה בשדה התעופה גדולה אותו יום במיוחד. ואין זה פלא. למחרת פרצה מלחמת המפרץ.
כבר בדרכי בחזרה מקריית מלאכי התחלתי לתכנן את ספרי "השקט עושה לי חור בראש" על חייהם של ילדים וחיי המשפחות שלהם ביישובים הסמוכים לבסיסי חיל האוויר, ועל יום אחד, קשה במיוחד, מלא מתח, ייאוש ותקווה בחייהם של הנערים והנערות האלה, ושל משפחותיהם כאשר שמעו רק שלוש נחיתות.

 פתיחת הספר:
מתוך הפרק: "זה היה השקט שהעיר אותי"
יש ימים שנשארים בזיכרון לתמיד. עכשיו, כשאני חושב על כל מה שהיה אתמול, אני מגלה שהיו לי המון סימנים מכל הכיוונים. אבל, כמו התשובה הנכונה לשאלות של המורה, תמיד אני יודע הכל מאוחר מדי.
ואולי הדברים קרו מהר מדי? אולי בגלל זה לא הצלחתי לנחש? לא. אני שוב מחפש לי תירוצים. בגלות יכולתי לדעת, אבל פשוט לא חשבתי על זה.

ועוד קטע
מתוך הפרק "ילקוט מלא גשם"
"עמדתי ליד דלת הכניסה עם הילקוט הרטוב, והבטתי בשלולית הבוץ הקטנה שהכתימה את הרצפה. איזו בעיה מרגיזה! הבעיות שלי מוצאות להן זמן כל כך לא מתאים. איך אני מנקה את השלולית הזאת?. הלוא אני לא יכול להשאיר אותה ככה. מילא, אם זה היה אצלנו בבית, הייתי לוקח איזה סמרטוט. אבל מה עושים אצל עודד, ועוד במצב הקשב שהם נמצאים. אני מוכן למות לפני שאבקש מנועה סמרטוט רצפה. מצאת פתרון: המכנסיים שלי. הם רטובים לגמרי, אז מה אכפת לי שיתרטבו עוד קצת? התפללתי בלב שאף אחד לא יראה אותי וירדתי על הברכיים אל תוך השלולית אבל המכנסיים היו רטובים מדי וזה לא עזר.