למכונית של משפחת דלת
קוראים טרח. כי היא נתקלת.
האח הוא גיא,
רוצה הכל יותר מדי.
אחותו פלפלת
כל הזמן שואלת.
אמא דלת
מטיילת
אבא מל
מטייל
ואיתם גם סבא איקלו
שיודע המון. אבל זה לא מספיק לו.

"בום טרח" גועשת טרח.
"נוסעים רחוק?"
"לא כל כך".
"לאן"
"אנחנו כבר כאן"
"שלולית קטנה וזה הכל?"
סבא אומר: "לפעמים שלולית קטנה עושה טיול גדול."

"הי סבא, יש פה פרפרים מוזרים
שאנחנו לא מכירים."
סבא מי הפרפרים?"
"בואו ניגש.
הפרפר הזה שמו לבנין משוייש."
משוייש זה כמו שיש, ולבנין כי הוא לבן?"
"כמובן."
"זה שם מצחיק לבנין משוייש"
"ממש."
"לבנינים משויישים, שמרטיבים את המחושים
וטועמים מן המים"
"הם ממששים במחושים. אבל טועמים ברגליים.
עומדים על פרח ויודעים אם הוא טעים
למנה ראשונה."
"הם יודעים לטעום גם בשפה התחתונה.
וכמובן בחדק".
"מה, יש להם חדק? כמו לפיל? ממש חדק?"
"הם קיבלו את החדק בצדק.
הם צריכים למצוץ צוף
שיהיה להם כוח לעוף."

"העשב פה כל כך צפוף"
"זה לא עשב. זה סוּף"
"כל הצפוף הזה זה סוף?"
"אין סוֹף לַסּוּף. אוף!"

"אמא, זה קן?"
"כן"
"קן של קנית קטנה" אומר סבא איקלוֹ
שיודע המון אבל זה לא מספיק לו.
"הקנית בונה קן בין הקָנים.
הקן לא ריק. מה יש בפנים?
ששש... לא נוגעים. לא מתקרבים.
יושבים בשקט. מקשיבים".

צפצוף חלש, צפצוף מסכן
בתוך הקן.
ארבעה מקורים פעורים
צהובים זהובים, רעבים רעבים.
סבא אומר: "גוזל רעב
מרגיש כשאֹכֶל מתקרב.
הביטו, בכל מקור יש שתי נקודות שחורות,
עמוק, קרוב ללוע.
לשם אמא צריכה לקלוע, שיוכלו לבלוע".

"טרח, מי קפץ למים?"
"צפרדע."
"איזו צפרדע?"
"מזל שאתם שואלים,
זאת צפרדע הנחלים."
"איך הם חיים? מה הם אוכלים?"
"יש להם לשון ארוכה, דביקה,
את הלשון הארוכה הזאת הם שולפים,
ואת החרקים הקטנים שנדבקים הם טורפים.
 

"אבא, מצאתי כדורים עם זנב. שחורים. קטנטנים"
"אלה לא כדורים. אלה ראשנים."
 "יש פה המון ראשנים.
באיזו מהירות הם שוחים לכל הכיוונים."
"הראשנים הם התינוקות של הצפרדעים?"
"איזה תינוקות משונים."
"הם כל כך שונים
בכלל לא דומים לצפרדעים."
"כי הצפרדעים הם דו-חיים. הם חיים פעמיים
בקיץ הם חיים ביבשה ובחורף במים,
כשמתחיל החורף והשלוליות מתמלאות
כל הצפרדעים באים וכל הצפרדעות באות.
הצפרדעים  קוראים לצפרדעות  ומתנפחים לו שני בלונים בלחיים.
הצפרדעות מתפעלות מן המראות והקולות
ומטילות המון ביצים אל תוך המים.

הצפרדעים מפרישים את הזרע שלהם על הביצים
והמון ראשנים יוצאים.
ושוחים להם במים.
מהר מאד הם מאבדים את הזנב וצומחות להם רגליים.
"למה מהר מאד? מה יש?"
"הם מוכרחים להפוך לצפרדעים לפני שהשלולית תתייבש.
 "בקיץ, כשהשלוליות מתייבשות איפה נמצאים הצפרדעים?"
מתחבאים בין עשבים, מתחת לסלעים,
מחכים לחורף, ואז הם יוצאים
וכולם חוזרים לשלוליות".
"כמה מסובך להם לחיות"

"תראו, צפרדע יותר קטנה, ירקרקה,
מטפסת על עץ. איזו מצחיקה."
"לצפרדע הזאת קוראים אילנית, כי היא מטפסת על עצים."
"גם היא צריכה שלוליות?"
"ודאי, אחרת איפה היא תטיל ביצים?"
"גם לאילניות יש ראשנים?"
"כן. אבל הראשנים שלהן קצת שונים:
ראשנים בצבע כסף."
"תראו איך היא מטפסת!"
"הרגלים שלה דביקות, והיא קטנה וקלה.
היא מטפסת מעולה".
"ואם במקרה נפלה ?"
"לא נורא
היא מטפסת בחזרה".

"מי המעופפות העדינות והיפות
עם הכנפים הגדולות והשקופות?"
"אלה שפיריות".
"שפיריות יפהפיות."
"יפות יפות, אבל טורפות."
"הן טורפות זבובים ויתושים
ויבחושים וברחשים"
 "שפיריות פִּקחיות.  יודעות לטרוף חרקים שמציקים לאנשים."
"הכנפיים של השפירית  הן כמו כנפיים של מסוק, הביטו עליה"
"מי שהמציא את המסוק, אולי, מי יודע,
אולי הוא ראה איך היא עפה ולמד ממנה..."
"טססס היא עפה. איננה."

השלוליות בטבע הן כמו שולחן.
כולם באים לאכול. תמיד האוכל מוכן.
אולי הן כמו מסיבה
מי שרוצה בא.
באו המון אנפות
כמה שהן יפות. משתקפות בשלוליות.
 הן מחכות לארוחה,
ובינתיים מצננות רגליים
בתוך המים.

"היזהר, גיא,
אל תתקרב יותר מדי.
תאמין לי לא כדאי."
"נרטבתי. אי!!!"

אנפות ושחפים
משתקפים
גם הסוּף והעצים וההשמים
משתקפים במים.
אנחנו כאילו רואים את העולם פעמיים.

אבא אומר: "כבר מאוחר
הטיול נגמר.
"כל כך מהר נגמר?  אולי נבוא גם מחר? שואלת פלפלת
"לא ראינו די" אומר גיא.
"יש עוד הרבה מה לראות" אומר סבא איקלו
שיודע הכל אבל זה לא מספיק לו.
"אח, אח אח, גונחת טרח.

אך השמש שוקעת. השעה מאוחרת.
יהיה  עוד מה לראות בפעם אחרת.