צייד הצבעים, סיפורו של נחום גוטמן

אודות הספר
תגובות וביקורות


מעצבת הספר: רותי בית אור מספרת איך עיצבה את העטיפה:
 
"רציתי למצוא ביטוי ויזואלי לשם הספר וליצור מכחול דמוי רובה או חץ שיורה צבע ומפלח את הנייר.
בתחילה היה הרעיון, אח"כ ה'דם יזע ודמעות'
את הכותרת אספתי אות אות (חוץ מאות אחת) מכתב ידו של גוטמן.
מכחולים לקחתי משכנה וצילמתי הרבה 'שוטים' (במלעיל) של מכחולים שונים עד שבחרתי את מה שנראה לי.
בשביל צלום כתמי הצבע לכלכתי חצי סטודיו.
אחר זנב החץ תרתי באתרים שונים באינטרנט מהודו ועד כוש.
ורק אחר כך עיבדתי הכל בפוטושופ לכלל שלמות אחת והוספתי את רקע קימוטי הנייר.
הוצאתי עשרות הדפסי צבע עד ש'נרגעתי'.
מה שהיה בגדר הברקה של רגע הייתה ה'שדרה' בה הטבעתי בשלולית צבע את הסמל של הוצאת יד יצחק בן צבי.. הייתי בטוחה שב'יד בן צבי' יראו זאת כבלתי מכובד, ואפילו הכנתי 'כתב הגנה' שהתברר כמיותר."
 
לאה נאור מוסיפה: רקע הנייר המקומט הוא למעשה רקע ילדותו של נחום גוטמן בבית אביו, הסופר הטרגי, שמחה אלתר גוטמן, או בשמו הספרותי: ש. בן ציון.
ציור הדיוקן העצמי (שמן על בד) צוייר על יד נחום גוטמן בשנת 1928, שנה טובה מאד בחייו המקצועיים ובחייו הפרטיים. זו שנת חתונתו עם דורה, שהייתה בת הזוג המושלמת בשבילו: הוא היה זקוק נואשות למנהלת עסקים מוכשרת ולדוגמנית יפה. היא מילאה באופן טבעי את כל החסרים שלו. טיפלה בו כאמא טובה, ניהלה את החשבונות שלו, את קשרי החברה שלו, שמרה על זכויות היוצרים שלו, הייתה המנהלת שאין להתווכח איתה, והדוגמנית היפה.   בזכותה יכול היה להתמסר לאמנות.
בציור הדיוקן העצמי הזה בולט מבטו החודר בעין הטבעית שלו וגם בעין המצויירת הזהה לעיו שלו. הציור הזכיר לי את שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים לראות את יפי העולם". ואכן העולם היה יפה בשביל נחום גוטמן הצעיר, שסוף סוף יצא מן הניירות המקומטים של אביו ומצא את מקומו בעולם.
 
אילן שחורי מתוך אתר טיול ישראלי
במשך כמה שנים שקדה הסופרת, המשוררת והיוצרת לאה נאור, על כתיבת הביוגרפיה של נחום גוטמן. נברה באלפי מסמכים, שוחחה עם רבים והתוצאה, ספר מקסים שיצא בימים אלה לאור בהוצאת יד יצחק בן צבי. הספר בן  350 העמודים, מכיל את סיפורו של נחום גוטמן בסגנונה המיוחד של לאה נאור, שהתמחתה שנים רבות בכתיבה לילדים, למרות שאין מדובר הפעם בספר לילדים. נאור מביא בספרה קטעים מזיכרונותיו של גוטמן, מדברי משוררים, סופרים וציירים על אמן רב תחומי זה, שזכה בפרס ישראל, אומנם לא בציור אלה בכתיבת ספרי ילדים. לאה נאור משלבת בספרה, איורים רבים של נחום גוטמן, רישומים שלו מגיל צעיר עד בגרות
 
עפרה לקס     
צייר ללא הפסקה
מתוך בשבע  גל' 507
תולדותיו של נחום גוטמן שזורים בתולדותיה של הארץ הזאת ובעיקר בהתפתחותה של תל אביב והחינוך העברי בארץ. אבל במקום לקרוא ספר היסטוריה מייבש, מזמינה המחברת לאה נאור את הקוראים לתוך סיפור חייו של ילד קטן, אחד מחמשת ילדיו של הסופר ש. בן ציון, שהיה מסור מאוד לעברית, לחינוך ולספרות, אבל כלפי ילדיו ומשפחתו היה חמור סבר תמיד.
משפחת גוטמן צעדה בעקבות האב, בהתחלה לאודסה ואחר כך ליפו שבארץ ישראל. נחום הצעיר אהב מאוד לצייר את הנוף הנשקף מחלון ביתו, ולהציץ אל האורחים החשובים שהיו עולים לפתע מתוך החולות בדרכם לבקר את אביו. אלה היו דמויות מוכרות וצבעוניות מאוד: החל מצינה ומאיר דיזנגוף שהיו ידידים קרובים של אביו, המשך בביאליק, שאת צחוקו הפרוע חיבב ומטפיחת השכם שלו השתדל להתחמק, עגנון הצעיר, שאמו האהובה, רבקה, הרבתה להיות לו לאוזן קשבת, וכמובן פרופ' שץ, מייסד בית ספר 'בצלאל' אליו נשלח גוטמן עוד לפני שסיים את לימודי התיכון - כי אלה, כך היה ברור, לא נועדו בשבילו.
הקורא מלווה את גוטמן ומשפחתו בדרכם להגרלת המגרשים של אחוזת בית, נמצא עימה בבית החדש ברחוב הרצל, עוקב אחרי בניית גימנסיה הרצליה ומגורש יחד עם המשפחה מתל אביב. הוא מתגייס עם נחום לגדוד העברי ומלווה את תל אביב ובתוכה את ישראל הגדלה והולכת, וטס להשתלם במדינות רבות בחו"ל מאהבת המכחול.
יחד עם זאת, הסיפור הוא כל הזמן סיפורו של נחום: הגעגועים שלו לאמו שנפטרה בדמי ימיה, הנחמה כשסבתא מגיעה מחוץ לארץ לנהל את הבית והריחוק מן האב שמתחתן עם אישה אחרת ובוחר לגור כמה רחובות משם. ההתלבטויות שלו בחו"ל, הנישואין עם דורה, הציפייה הארוכה לילד וההתגלגלות המעניינת, בסופו של דבר, אל הספרות, ממנה חשב שיתרחק בגלל הכישלונות שלו בבית הספר וכאבי הלב של אביו.
גוטמן, אולי לא כולם יודעים, עיצב את סמלה של העיר תל אביב ושל הנמל שלה, הוא אייר ספרי ילדים רבים וגם, כאמור, כתב כמה, לילדים ולמבוגרים. למרות היותו צייר, הוא זכה בפרס ישראל על תרומתו לספרות דווקא - לֶקח גדול לכל ההורים, המורים והתלמידים שמתקשים בשיעורים הפרונטאליים בבית הספר.
ספרה של נאור עשיר, מעניין וגדוש אבל לא מעיק. הוא ערוך לפי סדר כרונולוגי, ובפרקים קצרים. כל תת-פרק מתחיל בציטוט משיר או סיפור, בדרך כלל של גוטמן עצמו, ואת העמודים מעטרים צילומים קטנים או איורים – פרי מכחולו של גוטמן כמובן. מעניין ומומלץ.