זרעים של מסטיק (המחזה המקורי)
אודות המחזה
המחזה בשלמותו
תגובות וביקורות
לכל המחזותזרעים של מסטיק
המחזה המקורי
מחזה ושירים: לאה נאור
מוסיקה: נחום היימן
את ההצגה הפיקה וביימה מאירה הכהן מקיבוץ בית אלפא (1965)
המשתתפים:
הבנות: (תמיד יש להן רעיונות)
נטע: חיוך, צמות והמון חלומות.
מיכל: החברה הכי טובה, ג'ינג'ית – אש להבה.
רותי: עוד חברה הכי טובה, עדינה, ביישנית, חביבה.
הבנים הקטנים: (צריך להיזהר מהם מאד, הם מגלים כל סוד)
אמיר: אחיה הקטן והסקרן של נטע. רוצה לדעת הכל ואוהב לשאול.
עוזי: חבר של אמיר. אוהב לאכול.
הבנים הגדולים: (בינם לבין הבנות יש מלחמה שאף אחד לא יודע על מה)
דני: מנהיג הבנים. המחליט, המפקד. תמיד בעניינים.
דוביק: מכיר ואוהב חיות, למשל: חרדונים ולטאות וזיקיות.
ירון: תמיד שמח, אוהב להתבדח. מדבר בחרוזים ולפעמים קצת מגזים.
אבא של נטע ואמיר. מנסה לשים גבול, מנסה להסביר,
אך תמיד בהומור והרבה הבנה. בקיצור – אב השנה.
הכלב זוזי: יודע לרוץ על שתיים, מבין כל מה שאומרים. שונא שקרים.
(כשהוא שומע דברי אמת הוא נובח עם סימני קריאה. כאשר הוא מבחין בשקר הוא נובח עם סימני שאלה)
הערה:
מספר המשתתפים גמיש. בהצגה המקורית היה מספר המשתתפים גדול הרבה יותר: כל ילדי כיתה ו' בקיבוץ בית אלפא השתתפו בהצגה, ונוספו עליהם כישרונות מכיתות אחרות. כאן נכללו רק נציגים בולטים מכל חבורה.
לפני פתיחת המסך - שיר הטיול
תמונה ראשונה. עדיין על רקע המסך הסגור.
נטע, מיכל ורותי נכנסות ושרות את שיר הטיול. הפנים והידיים שלהן מוכתמים בכתמים חומים וסגולים. תוך כדי השיר הן מביטות בחשש סביבן, כאילו יודעות שעוקבים אחריהן.
הַטִּיּוּל
(נטע, מיכל רותי)
יָצָאנוּ לְטִיּוּל גָּדוֹל
יָשָׁר לַעֲרֵמוֹת הַחוֹל
בָּנִינוּ שָׁם טִירָה
חָפַרְנוּ מִנְהָרָה
הֶחֱרַבְנוּ אֶת הַכֹּל בַּחֲזָרָה.
רָאִינוּ שְׁנֵי שְׁפַנִים רָצִים,
טִפַּסְנוּ עַל שְׁלוֹשָׁה עֵצִים,
הָיִינוּ גִבּוֹרִים
קָטַפְנוּ צַבָּרִים
וְעַד הַיּוֹם עוֹד יֵשׁ לָנוּ קוֹצִים.
(נטע: אַי!)
טִיּוּל כְּמו שֶׁהָיָה לָנוּ אֶתְמוֹל, אָתְמוֹל,
עוֹד לֹא הָיָה לְאַף אֶחָד בִּכְלָל
וְאִם לֹא תַּאֲמִין
אַתָּה יָכוֹל לִשְׁאוֹל
אוֹתִי, אוֹ אֶת אָמִיר....
נטע: אוי הנה אמיר. הוא גילה אותנו.
מיכל: וגם החבר שלו, עוזי.
(אמיר ועוזי נכנסים בריצה עם הכלב זוזי)
אמיר: (פונה לנטע) נטע, חשבת שתצליחו להתחמק?
זוזי: (לנטע) האו? האו? האו?
נטע: בכלל לא ניסינו להתחמק. מה פתאום? זה אתם שנעלמתם לכם פתאום עם
זוזי! (לכלב) זוזי, בוא אלי!
זוזי: האו! האו! האו!? (נדחק אל נטע, מתחנף)
נטע: (שרה לכלב זוזי)
וְאִם לֹא תַּאֲמִין
אַתָּה יָכוֹל לִשְׁאוֹל
אוֹתִי,
אוֹ אֶת אָמִיר (מצביעה על אמיר)
אוֹ אֶת מִיכַל. (אמיר מצביע על מיכל)
מיכל:
בְּתוֹךְ שָׂדֶה רָחָב רָחָב
טִיְּלוּ לָהֶם קִפּוֹד וְצָב
חָשַׁבְנוּ שֶׁכְּדַאי
לִהְיוֹת אִתָּם וְדַי
אַךְ הֵם הָלְכוּ לְאַט, לְאַט מִדַּי.
אמיר:
רָאִינוּ בַּשָּׂדֶה חַרְגּוֹל
רוֹצֶה לִקְפּוֹץ מֵרֹאש גִּבְעוֹל.
הבנות:
רָאִינוּ זִיקִיּוֹת
נוֹרָא גַּנְדְרָנִיּוֹת
עוֹבְרוֹת בְּתַחְפּוֹשׂוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
כולם:
פִּתְאֹם קָרָה דָבָר נִפְלָא
נִתְקַלְנוּ בִּשְׁלוּלִית גְּדוֹלָה,
הִפְשַׁלְנוּ שַׁרְווּלִים
חָלַצְנוּ סַנְדָּלִים,
הֵשַׁטְנוּ אֳנִיּוֹת מִגִּבְעוֹלִים.
בַּסּוֹף הָיָה קְצָת מְאֻחָר
וְכָכָה הַטִּיּוּל נִגְמַר.
כְּבָר לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה
חָזַרְנוּ חֲזָרָה,
סִפַּרְנוּ לְכֻלָּם מַה שֶׁקָּרָה.
טִיּוּל כְּמו שֶׁהָיָה לָנוּ אֶתְמוֹל, אָתְמוֹל,
עוֹד לֹא הָיָה לְאַף אֶחָד בִּכְלָל
וְאִם לֹא תַּאֲמִין
אַתָּה יָכוֹל לִשְׁאוֹל
אוֹתִי,
אוֹ אֶת אָמִיר,
אוֹ אֶת מִיכַל.
עם סיום השיר נעצרים, מביטים זה בזה, כולם מלוכלכים בבוץ. ופורצים בצחוק
עוזי: (למיכל) הי ג'ינג'ית, תסתכלי על עצמך, כל הג'ינג'ים שלך מכוסים בבוץ ומיץ
תותים שחורים.
מיכל: אכלתי תותים, התלכלכתי קצת בשלולית לא בכוונה. מה הבעיה?
זוזי: (נובח על מיכל) האו? האו? האו?
מיכל: אתה צודק, זוזי. זה לא היה בדיוק ככה. בעצם התלכלכתי בכוונה, כי
בשלולית אפשר להתלכלך, ואז כמעט שלא רואים את הג'ינג'ים.
נטע: (מכריזה) בוץ ומיץ תות. איפור טוב ופשוט.
זוזי ניגש אליה והיא מלטפת אותו ומורחת אותו בבוץ. פונים לצאת מהבמה
מיכל: (מכריזה תוך כדי יציאה )
רק היום! בוץ-מיץ-תות –
הכי זול, הכי פשוט.
רותי: איפור מושלם!
אין כזה בעולם!
זוזי: האו? האו? האו? (יוצאים)
תמונה שנייה: לפנות ערב
המסך נפתח. החבורה מתקרבת לבית של נטע ואמיר. אבא של נטע ואמיר עומד לפני הבית. נטע ומיכל מתרחקות מאמיר ועוזי. מסתודדות.
משתתפים: נטע, מיכל, רותי, אמיר, עוזי, אבא, זוזי.
מיכל: (לנטע בסוד) לעולם לא נצליח להתחמק מהאח הקטן שלך, אמיר, והחבר
שלו, עוזי.
רותי: אמיר ועוזי הם מרגלים של הבנים!
מיכל: רותי צודקת. הבנים הקטנים מספרים הכל לבנים הגדולים. הם מרגלים.
נטע: מחר אמיר יהיה כל היום אצל עוזי כי ההורים שלי נוסעים לסידורים
בעיר. בקלות נצליח להתחמק מהם! אתם תראו.
מיכל: אני אהיה מוכנה.
רותי: גם אני.
נטע: אני אשרוק לכן (שורקת: "יצאנו לטיול גדול".
פתאום רואה את אבא שלה ורצה אליו) היי אבא!
אמיר: (רץ גם הוא אל אבא) אבא, אבא שלי!
זוזי: רץ סביבם, מנפנף בזנב.
אבא: (מחבק את שניהם) שלום ילדים שלי, ערב טוב, סוף סוף חזרתם?
איחרתם! (מבחין בכתמים על הפנים) היי, מה קרה לכם?
נטע: (בתמימות) שום דבר. היה לנו טיול נהדר, לא קרה שום דבר.
זוזי? האו? האו? האו?
אבא: (צוחק) אפילו זוזי יודע שאתם מסתירים משהו. הסתכלתם על עצמכם?
אתם נראים כמו לכלוכית לפני שבאה הפייה הטובה.
הילדים: (מדברים ביחד) זה בוץ, ומיץ.
מיץ-בוץ
זה מהשלולית,
לא! זה מהתותים.
מה פתאום? זה סתם איפור.
אבא: רגע רגע, לאט לאט, לא כולכם בבת אחת. מִיצְבּוֹץ? איפור? מה הסיפור?
נטע: הכל קרה בגלל רותי.
זוזי: האו! האו! האו!
כולם מביטים ברותי, מחכים להסבר
אבא: (לרותי) רותי, אולי את יודעת להסביר?
רותי: (קצת מתביישת) כשחזרנו מהטיול עברנו ליד חורשת האיקליפטוסים
הגדולה. ליד החורשה עומד עץ תות. סתם תות. אבא של נטע, אתה בכלל לא
מבין, אני לא יכולה לעבור סתם ככה ליד עץ מלא תותים.
(מורחת עוד מיץ תותים על הפנים, כאילו מתאפרת)
מיכל ונטע מתחילות לשיר, כאילו מסבירות לאבא. האחרים מצטרפים
הַכֹּל קָרָה בִּגְלַל רוּתִי
הַכֹּל קָרָה בִּגְלַל רוּתִי
הָלַכְנוּ לִקְטֹף לָנוּ תּוּתִים.
קָטַפְנוּ קָטַפְנוּ
שָׁם עַד שֶׁעָיַפְנוּ
וְעַד שֶׁהָיָה מְאֻחָר.
קְצָת אָכַלְנוּ
קְצָת קִלְקַלְנוּ,
קְצָת גַּם נִשְׁאַר לְמָחָר.
טִפַּסְנוּ עַל כָּל הָעֵצִים,
הַתּוּתִים הָיוּ חֲמוּצִים.
חִלַּקְנוּ לְכָל הַיְּלָדִים
הִשְׁחִירוּ לָהֶם הַבְּגָדִים.
אֲפִילוּ אָמִיר הַקָּטָן
צָמְחוּ לוֹ שָׂפָם וְזָקָן.
לְעֻזִּי הְשְׁחִירוּ אָזְנָיו,
לְזוּזִי הִשְׁחִיר הַזָּנָב,
אֲנַחְנוּ הָיִינוּ דוֹמוֹת
לִשְׁתֵּי מַסֵכוֹת אֲדֻמּוֹת
וְכָל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל
הָיָה רַק שָׁחוֹר וְסָגֹל.
הַכֹּל קָרָה בִּגְלַל רוּתִי
הָלַכְנוּ לִקְטֹף לָנוּ תּוּתִים.
קָטַפְנוּ קָטַפְנוּ
שָׁם עַד שֶׁעָיַפְנוּ
וְעַד שֶׁהָיָה מְאֻחָר.
קְצָת אָכַלְנוּ
קְצָת קִלְקַלְנוּ,
קְצָת גַּם נִשְׁאַר לְמָחָר.
אבא: בסדר. בסדר, הבנתי. הרבה אכלתם, המון קלקלתם, חבל שנשאר למחר.
נטע: אוי, אבא, לא הבנת שום דבר!
אבא: אמיר, נטע, היכנסו הביתה. ואתה ילדים, רוצו גם אתם הביתה. ההורים
שלכם כבר דואגים לכם.
עוזי, רותי ומיכל יוצאים
אבא: (קורא אחריהם) ואל תשכחו להתרחץ.
אמיר: לא סתם להתרחץ! להוריד את האיפור.
אבא (צוחק) איזה סיפור!
נטע ואמיר נכנסים הביתה. אבא: מתעכב, קצת עם זוזי בחוץ (נותן להם זמן להתארגן
לתמונה השלישית
אבא: (מפזם לעצמו) "הכל קרה בגלל רותי, הלכנו לקטוף לנו תותים.... "
צוחק, מטייל קצת עם זוזי ברצועה
אבא: (לזוזי) עכשיו אנחנו רק שנינו, זוזי, אז מה אתה יכול לספר לי?
זוזי: (מרים רגל על עץ) האו?
אבא: הילדים שלי מספרים לי את כל האמת או משקרים במצח נחושה ובלי
בושה?
זוזי: האו? האו? האו! האו!
אבא. הבנתי. לפעמים כך ולפעמים אחרת, ולך נחש מה זאת אומרת.
אבא וזוזי נכנסים הביתה. סוף תמונה שנייה
תמונה שלישית. ערב
בחדר של נטע ואמיר. נטע ואמיר עם פיג'מות. בחלון חרמש ירח
אמיר: נטע...
נטע: מה יש אמיר.
אמיר: ספרי לי את הסוד.
נטע: איזה סוד?
אמיר: הסוד של הבנות. אני יודע שיש לכן סוד.
נטע: אבל זה סוד סודי מאוד.
אמיר: ספרי לי.
נטע: אם אני אספר לך, זה כבר לא יהיה סוד.
אמיר: אז ספרי לי בסוד.
נטע: ואני יכולה לסמוך עליך שלא תספר לעוזי ולא לאף אחד?
אמיר. בטח. אני יודע לשמור סודות. סודות אצלי בטוחים! אף פעם לא בורחים!
אני באמת יודע לשמור סוד.
נטע: גם אני.
אמיר: גם את... מה?
נטע: יודעת לשמור סוד.
אמיר: אז לא תספרי לי?
נטע: לא.
שתיקה
אמיר: נטע...
נטע: מה.
אמיר: מה עושות עכשיו הרכבות?
נטע: מי?
אמיר: הרכבות. זה לא יכול להיות שהן הולכות לישון בלילה כמו ילדות טובות. אז
מה הן עושות?
נטע: (בכעס) הן נוסעות גם בלילה. מאיפה אתה מביא לי את כל השאלות האלה?
אמיר: מהראש. יש לי המון שאלות בראש. אם הייתי יכול רק לשאול ולשאול
ולשאול ולשאול - אף פעם לא הייתי גומר את הכל. נטע....
נטע: אבא!!!
אבא נכנס לחדר. וזוזי אחריו
נטע: אבא, אני לא יכולה יותר לענות על השאלות של אמיר.
אבא: מה השאלה, אמיר?
אמיר: אבא, זה נכון שאתה ואמא נוסעים מחר?
אבא: כן, אמיר, אתה תהיה אצל עוזי, נטע כבר גדולה, ולנו יש סידורים מחר
בעיר.
אמיר: אבא.
אבא: מה יש, אמיר?
אמיר: אתם תיסעו ברכבת?
אבא: כן, אמיר, אנחנו ניסע ונחזור ברכבת.
אמיר: אבא...
אבא: (בחוסר סבלנות בולט) מה יש, אמיר.
אמיר: מה הרכבות עושות בלילה?
אבא: הרכבות?
אמיר: הרכבות והנוסעים, הגלגלים והפסים, וגם האיש שמוכר שם כרטיסים. מה
הם עושים?
אבא מכסה את אמיר בשמיכה, ניגש אל נטע, צוחק יחד איתה לשאלה המשונה של אמיר, מכסה גם אותה בשמיכה ושר שיר ערש: "מה עושות הרכבות על הפסים". נטע ואמיר מצטרפים לשיר:
מַה עוֹשׂוֹת הָרַכָּבוֹת עַל הַפָּסִים
אבא
כְּבָר כָּל הַיְּלָדִים שׁוֹכְבִים
וּכְבָר זוֹרְחִים הַכּוֹכָבִים
וּכְבָר מִזְּמָן מִזְּמָן כָּבוּ הַפָּנָסִים
אָז מַה עוֹשׂוֹת הָרַכָּבוֹת עַל הַפָּסִים?
וַדַּאי אָסוּר לָהֶן לָרוּץ
בְּחֹשֶׁךְ שֶׁכָּזֶה בַּחוּץ.
וַדַּאי אָסוּר לָהֶן לִצְפּוֹר בַּצּוֹפָרִים,
אָז מַה עוֹשִׂים, אָז מַה עוֹשִׂים הַקַּטָּרִים?
אמיר
מִזְּמָן אָמְרוּ לִי לַיְלָה טוֹב,
אַף יֶלֶד לֹא הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
בַּתַּחֲנוֹת כְּבָר לֹא מוֹכְרִים שׁוּם כַּרְטִיסִים,
אָז מַה עוֹשִׂים הַגַּלְגַּלִּים עַל הַפָּסִים?
נטע
זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁהֵם שׁוֹכְבִים
לִישׁוֹן כְּמוֹ יְלָדִים טוֹבִים,
אָז אִם אָסוּר לָהֶם לָרוּץ עַל הַפַּסִּים
מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים?
אמיר (מנומנם)
אֲנִי כְּבָר יֶלֶד דֵי גָּדוֹל,
אֲנִי מֵבִין כִּמְעַט הֵכֹּל,
אַך בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁהַיְּלָדִים כְּבָר לֹא נוֹסְעִים
אָז מַה עוֹשׂוֹת הָרַכָּבוֹת עַל הַפָּסִים?
אבא
הַקַּטָּרִים וְהַנּוֹסְעִים
הַגַּלְגָּלִּים וְהַפַּסִּים,
וְגַם הָאִיש אֲשֶׁר מוֹכֵר שָׁם כַּרְטִיסִים,
מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים?
אבא מכסה את נטע ואמיר בשמיכה. מכבה את האור. יוצא. זוזי נשאר.
שתיקה
אמיר: נטע...
נטע: (באי רצון) מה?
זוזי: (גם הוא באי רצון) האו?
אמיר: נכון שלערב קוראים ערב מפני שהיום והלילה מעורבבים?
נטע: כן. בעצם לא. אני יודעת?
אמיר: נטע...
נטע: מה?
אמיר: הירח עשוי מגבינה צהובה עם חורים?
(נטע לא עונה)
אמיר: או אשכולית? או אולי הוא סתם בננה?
(נטע לא עונה)
אמיר: נטע
נטע: (בכעס) מה!!!
אמיר: מי אכל את הירח?
נטע: למה אתה חושב שמישהו אכל את הירח?
אמיר: תסתכלי בחלון. הירח נראה כאילו מישהו לקח ממנו ביס.
נטע: (ניגשת לחלון, מביטה בירח, צוחקת) ע וזי אכל את הירח בגלל זה שהיה
רעב. תמיד הוא רעב.
זוזי: האו? האו? האו?
מִי אָכַל אֶת הַיָּרֵחַ
(אמיר)
מִי אָכַל אֶת הַיָּרֵחַ?
רַק אֶתְמוֹל הָיָה עָגֹל.
אֵיךְ אֶפְשָׁר אֶת הַיָּרֵחַ
כְּמוֹ תַּפּוּחַ לֶאֱכוֹל?
כְּבָר שָׁאַלְתִּי אֶת יוֹרָמִי,
הוּא אָמַר שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
וְגַם דָּנִי וְגַם רָמִי
וְגַם יוֹסִי לֹא רָאוּ.
אֲבָל נֶטַעלֶ'ה סִפְּרָה לִי
כּי הַכֹּל קָרָה שִׁלְשׁוֹם.
מְאֻחָר מְאֹד בַּלַּיְלָה
נֶטַע לֹא יָכְלָה לִישׁוֹן.
(נטע)
כִּי לְמַעְלָה, בַּשָּׁמַיִם,
רָצוּ מַלְאָכִים קְטַנִּים,
שִׂחֲקוּ עִם הַיָּרֵחַ
הִתְחַבְּאוּ בָעֲנָנַים.
כָּל הַלַּילָה, כָּל הַלַּילָה
שִׂחֲקוּ הַשּוֹבָבִים,
וְשָׁבְרוּ מִן הַיָרֵחַ
אוּלַי אֶלֶף כּוֹכָבִים.
(אמיר)
אָז חֲבָל עַל הַיָּרֵחַ,
הוּא עָצוּב מְאֹד וַדַּאי,
אִם יִהְיֶה לִי זְמָן בָּעֶרֶב
אֲתַקֵּן אוֹתוֹ וְדַי.
נטע מכבה את האור. זוזי רוטן באי רצון. מנסה לישון על יד המיטה של נטע, עובר לאמיר. בסוף רובץ באמצע החדר בין שניהם. סוף תמונה שלישית.
תמונה רביעית: למחרת אחרי הצהרים
ברקע עץ או שניים, שישחקו בתפקיד חורשת קסמים. בקדמת הבמה ערוגה. נטע, מיכל ורותי מגיעות, נושאות סל קש גדול שניירות, חבלים, וכלי עבודה בולטים ממנו, ונופלים לכל הכיוונים. הן מסדרות הכל ומתחילות לעבוד. באמצע הערוגה הן שמות שלט: "זרעים של מסטיק" תוך כדי עבודה הן שרות את "זרעים של מסטיק".
זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק
(מיכל)
לְנֶטַע וְלִי יֵשׁ סוֹד נֶחְמָד
שֶׁעוֹד לֹֹא סִפַּרְנוּ לְאַף אֶחָד.
אֲנַחְנוּ זָרַעְנוּ מִתַּחַת לַפְּלַסְטִיק
זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק, זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק.
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא
נָרוּץ לַגִּנָּה בְּכָל יוֹם,
וְעַל כָּל גִּבְעוֹל, וְעַל כָּל עָנָף
יַבְשִׁיל לָנוּ מַסְטִיק אָדֹם.
נטע: (לקהל) זה סוד. אל תגלו לאף אחד. טוב?
מיכל מושכת אותה ורומזת לה שתשתוק. נטע מושכת בכתפיה ופונה לקהל:
נטע: סליחה. לא אמרתי כלום.
ממשיכה בעבודה ושרה:
בָּחַרְנוּ בַּמַּסְטִיק הֲכִי טָעִים,
חָתַכְנוּ אוֹתוֹ לִשְׁמוֹנָה זְרָעִים
עָדַרְנוּ, מָדַדְנוּ סִמָּנּוּ בְּסֶרֶט,
הֵכַנּוּ לַמַּסְטִיק גִּנָּה נֶהְדֶּרֶת.
רותי
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא
נָרוּץ לַגִּנָּה בְּכָל יוֹם,
וְעַל כָּל גִּבְעוֹל, וְעַל כָּל עָנָף
יַבְשִׁיל לָנוּ מַסְטִיק אָדֹם.
מיכל
כִּמְעַט בְּכָל עֶרֶב אֲנַחְנוּ בָּאוֹת,
צָרִיךְ לְנַכֵּשׁ וְצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת פֹּה בְּאֹפֶן קָבוּעַ
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְיוֹתֵר בַּשָׁבוּעַ.
רותי
בֵּינְתַיִם הַמַּסְטִיק עוֹד לֹא נָבַט
אַךְ נֶטַע אוֹמֶרֶת שֶׁלֹא אִכְפַּת.
הַמַּסְטִיק יִנְבֹּט, כָּכָה נֶטַע אוֹמֶרֶת,
נטע
פָּשׁוּט, כִּי כְּבָר אֵין לוֹ בְּרֵירָה אַחֶרֶת.
נטע, מיכל ורותי
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא
נָרוּץ לַגִּנָּה בְּכָל יוֹם,
וְעַל כָּל גִּבְעוֹל, וְעַל כָּל עָנָף
יַבְשִׁיל לָנוּ מַסְטִיק אָדֹם.
רותי: בקיץ הבא. אוף! מתי כבר יהיה הקיץ הבא?
מיכל: (מצביעה על הסל) הבאנו סל לקטיף הראשון של המסטיק.
ממשיכות לעבוד.
שרות: בקיץ הבא...
תמונה חמישית, באותו מקום
משתתפים: הבנות והבנים.
נשמעת שריקה
מיכל: מישהו מתקרב.
הבנות מסתתרות זו מאחורי זו
נטע: אנחנו לא פחדניות.
רותי: (רועדת) בכלל לא!
נטע: אנחנו לא נברח!
רותי: בכלל לא.
נטע: הבנים באים! (נטע ורותי מסתתרות מאחורי מיכל)
מיכל: זאת החבורה של דני. אני רואה את דני הגיבור, צועד בראש.
את דוביק שאוהב חיות, וירוני המצחיק.
מופיעים דני, ירון ודוביק, ואחריהם אמיר עוזי והכלב זוזי.
זוזי רץ אל נטע. היא מלטפת אותו
נטע: הנה אמיר ועוזי, שני הגיבורים שלנו. לא הצלחנו להתחמק מהם.
דני: (לבנים, בקול מצווה) תתכוננו דוביק, אתה מימין, ירוני, אתה משמאל
המלחמה מתחילה!
מיכל: בנות! הבנים רוצים לכבוש את החורשה שלנו! את ארץ הילדים שלנו! את
ערוגת המסטיק שלנו! אנחנו נראה להם! זוזי (נביחה) אתה בראש!
אמיר: הי, זוזי, אתה בצד שלנו. (זוזי רץ אל אמיר, חוזר אל נטע, מבולבל לגמרי)
מתפתח מעין משחק תופסת בין הבנים והבנות. בורחים, תופסים, משתחררים ושוב
בורחים. בנות רודפות אחרי בנים, בנים רודפים אחרי בנות. זוזי מאושר מכל העניין
ומשתתף במשחק.
אמיר: (מושך את זוזי) זוזי, תחליט! אתה בצד שלנו או בצד שלהן?
זוזי : האו? האו? האו?
עוזי: הוא בעצמו לא יודע.
נטע: (מתגנבת ותופסת את אמיר) הי, תפסתי שבוי!
אמיר נאבק, מתגברת עליו וגוררת אותו אל מתחת לע ץ
מיכל: (תוך כדי ריצה) היי נטע, מה תעשי איתו?
נטע: אני אגדל אותו. הוא עוד קטן.
אמיר: (נאבק) לא רוצה שתגדלי אותי. איך בכלל מגדלים?
נטע: תפסיק לשאול שאלות. עכשיו אתה שבוי ואתה עושה מה שאני אומרת..
אמיר: מה?
נטע: עכשיו אתה שותק.
רוצה להושיב אותו על אבן, אמיר כמעט מתיישב על חרדון גדול.
נטע ואמיר: (נבהלים וצועקים מבהלה והפתעה)
זוזי: (נובח בכל כוחו על החרדון)
המלחמה נפסקת וכולם מתאספים מסביב לראות מה קרה
נטע: (נבהלת) מה זה? מה זה? מה זה היה?
זוזי: האו? האו? האו?
אמיר: (מנצל את ההזדמנות ומשתחרר מהשבי) זאת לטאה.
דני: (לדוביק) דוביק, אתה אוהב חיות, מה זה הדבר הזה?
דוביק (צוחק.תופס את החרדון, ומרים אותו) זה באמת סוג של לטאה. תכירו:
קוראים לו חרדון.
כולם נרתעים, מסתכלים על החרדון. החרדון מרים ומוריד את הראש
ירון: (משתחווה) נעים מאד אדון חרדון, שמי ירון.
כולם צוחקים
רותי: הי,יש לו קשקשים.
ירון: אדון חרדון המקוסקס, המקושקש... ה....
דוביק: המחוספס, המפוספס
דני: די, דוביק! שחרר את החרדון הזה. אנחנו באמצע המלחמה!
דוביק מניח את החרדון על האדמה, החרדון מבולבל, הולך חוזר ושוב הולך
מיכל: הוא כל כך מכוער.
ירון: (צוחק) אדון חרדון המפוזר!
אמיר: (הולך אחרי החרדון) לאן הוא הולך?
דני: הוא בעצמו לא יודע בכלל.
ירון: (צוחק) אדון חרדון המבולבל.
אולי הוא שכח מאין בא ולאן הלך.
ירון מתחיל לשיר: הוא שכח, הוא שכח
מאין בא, ולאן הלך.
אָדוֹן חַרְדּוֹן הַמְפֻזָּר
מיכל
אָדוֹן חַרְדּוֹן פָּחַד מְאֹד
מִגְבֶרֶת חַרְדּוֹנָה,
כִּי הוּא הָיָה כָּזֶה רָזֶה
וְהִיא כָּזֹאת שְׁמֵנָה.
ירון
אָז הוּא בָּרַח, אוֹי הוּא בָּרַח,
לְפֶתַע נֶעְצַר.
לְמַר חַרְדּוֹן הַמְפֻזָּר
קָרָה דָּבָר מוּזָר:
הוּא שָׁכַח, הוּא שָׁכַח
מֵאַיִן בָּא, וּלְאָן הָלַךְ.
נטע
אָדוֹן חַרְדּוֹן רָצָה לַחֲזוֹר
אֶל גְבֶרֶת חַרְדּוֹנָה.
כִּי הוּא שָׁכַח שֶׁהוּא רָזֶה
וְהִיא כָּזֹאת שְׁמֵנָה.
דוביק
מִיָּד פָּנָה לַאֲחוֹרָיו,
לְפֶתַע נֶעְצַר.
אָדוֹן חַרְדּוֹן הַמְפֻזָּר
שָׁכַח אֵיפֹה הוּא גָּר.
כולם: הוּא שָׁכַח, הוּא שָׁכַח
מֵאַיִן בָּא, וּלְאָן הָלַךְ.
דני
אָדוֹן חַרְדּוֹן נִשְׁאַר בָּעִיר
עַל גַּג נִפְלָא שֶׁל פַּח
רותי
וְלֹא רָצָה לְהִזָּכֵר
בַּמֶּה שֶׁהוּא שָׁכַח.
ירון, מחקה אדון קורא עיתון
מִיָּד חָבַשׁ אֶת מִשְׁקָפָיו,
יָשַׁב לִקְרוֹא עִתּוֹן.
כולם
אָדוֹן חַרְדּוֹן הַמְפֻזָר
שָׁכַח שֶׁהוּא חַרְדּוֹן.
הוּא שָׁכַח, הוּא שָׁכַח
מֵאַיִן בָּא, וּלְאָן הָלַךְ.
כולם צוחקים ביחד
רותי: (בסוד למיכל) מה קורה? אנחנו עוד במלחמה?
נטע: לא יודעת. איך אפשר להילחם כשאנחנו מתפוצצים מצחוק?
הצחוק נרגע. הבנים בודקים את השטח
דני: (לנטע) הי, מצאתם לכם יופי של מקום. יש לי הצעה של שלום.
נטע: מה ההצעה:
דני: אנחנו מפסיקים את המלחמה, בתנאי שתשתפו אותנו בתכניות שלכם.
אמיר: (בביטול) הן מתכוננות לגדל פה גינה של מסטיק.
דני: מה????
נטע: (לדני) אתם מתכוונים ברצינות לעזור?
דני: אה... לעזור? אני לא בדיוק התכוונתי...
נטע: (במהירות. לפני שדני יתחרט) אנחנו מסכימות.
מרימה את השלט "זרעים של מסטיק" שנפל בקרב, ומסדרת אותו
דוביק: (קורא את השלט, מתפלא) זרעים של מסטיק?
רותי: (שרה) זרעים של מסטיק זרעים של מסטיק.
דוביק: (צוחק) אתן רציניות? לא יכול להיות! אין דבר כזה: זרעים של מסטיק.
זוזי: (נובח על דוביק בכעס)
מיכל: (בכעס) בארץ הילדים יש דברים שאין במקומות אחרים. תהיה ערוגת
מסטיק וחורשת פלאים. סוכריות ושוקולד יצמחו פה על העצים.
דני: אמרת ארץ של ילדים???
מיכל: וילדות.
ירון: (צוחק) גם ערוגת מסטיק וגם חורשת פלאים? רואים רואים.
דני: תירגע, דוביק, ערוגת מסטיק וחורשת פלאים זה רעיון בכלל לא רע.
ירון: (לבנות) צריכות עזרה?
נטע: לא יודעת, עוד לא התחלנו לתכנן...
ירון: בלתכנן אני מעולה. אבל כשצריך ממש לעשות אז...
דני: אתה פתאום חולה.
(צוחקים)
דוביק: חורשת פלאים או לא חורשת פלאים. זה נראה לי מקום מתאים בדיוק
לפינה חי.
מיכל: אתה מתכוון גן חיות?
דוביק: תקראי לזה איך שאת רוצה. מקום שהחיות ירגישו נהדר. ויהיו חופשיות
לגמרי. הנה, יש לי חרדון... אה... (רואה את קצה זנבו של החרדון נעלם
מאחורי אבן) היה לי חרדון.
אמיר: ולי יש כלב חכם, זוזי, אבל אני לא נותן אותו לאף אחד.
זוזי: (נובח ורוקד משמחה)
נטע: (אוחזת בידו של אמיר) ולי יש אח קטן, שבוי, שצריך לגדל אותו.
דני: (משחרר את אמיר) די, המלחמה נגמרה. השבויים משוחררים.
ילד משוחרר לא יוחזר!
נטע: סתם צחקתי. בסדר.
מיכל: לנו יש שובך יונים. אני אנסה להביא יונה.
דוביק: אני מצאתי הבוקר גוזל שנפל מהקן.
רותי : לי יש חתול. אני יכולה להביא אותו. זוזי, אתה אוהב חתולים, נכון?
זוזי: (רץ אל רותי ומנפנף בזנב)
שֻׁתָּפִים
דוביק
אִם אֶמְצָא חָתוּל קָטָן
אָז אֶתֵּן אוֹתוֹ לְדָן.
דָּנִי לִי יִתֵּן כְּלַבְלָב
עִם כֶּתֶם לָבָן בַּזָנָב.
זוזי מנפנף בגנדרנות בזנב
כולם
אָז תֵּכֶף נִהְיֶה שֻׁתָּפִים שֻׁתָּפִים
בְּכָל הַדְּבָרִים הַיָפִים.
וְיִהְיֶה לָנוּ חָתוּל,
וְיִהְיֶה לָנוּ כְּלַבְלָב,
וְיִהְיֶה לַכֶּלֶב כֶּתֶם בַּזָּנָב.
נטע ואמיר
אִם יִהְיֶה לִי כֶּלֶב טוֹב,
אָז אֶתֵּן אוֹתוֹ לְדֹב.
דוֹבִיק לִי יִתֵּן גּוֹזָל
קָטָן שֶׁבִּכְלָל לֹא גָּדַל.
כולם
אָז תֵּכֶף נִהְיֶה שֻׁתָּפִים שֻׁתָּפִים
בְּכָל הַדְּבָרִים הַיָפִים.
וְיִהְיֶה לָנוּ חָתוּל,
וְיִהְיֶה לָנוּ כְּלַבְלָב,
וְיִהְיֶה לָנוּ גּוֹזָל
בְּלִי נוֹצוֹת וְשֶׁלְּגַּמְרֵי לֹא גָּדַל.
רותי
אִם יִהְיָה לִי כְּבָר גּוֹזָל,
אֶתְחַלֵּף בּוֹ עִם מִיכָל.
לִי מִיכָל תִּתֵּן יוֹנָה,
יוֹנָה לְבָנָה לְבָנָה.
כולם
אָז תֵּכֶף נִהְיֶה שֻׁתָּפִים שֻׁתָּפִים
בְּכָל הַדְּבָרִים הַיָפִים.
וְיִהְיֶה לָנוּ חָתוּל,
וְיִהְיֶה לָנוּ כְּלַבְלָב,
וְתִהְיֶה לָנוּ יוֹנָה
נְבוֹנָה וּלְבָנָה,
וְיִהְיֶה לָנוּ גּוֹזָל,
וְתִהְיָה לָנוּ מִיכַל,
וְיִהְיוּ לָנוּ הֲמוֹן דְּבָרִים בִּכְלָל.
השיר מסתיים, הילדים מסתכלים סביבם, בודקים את האפשרויות
דוביק: כאן תהיה פינת החי.
נטע: (מזיזה אותו) רחוק מערוגת המסטיק, שהחיות לא ידרסו לנו את
השתילים.
מיכל: (מוציאה דברים מהסל ומסדרת בערֵמה) יש לנו פה חבלים, וניירות בשביל
לכתוב שלטים, דבק, פלסטלינה, ועוד דברים שיכולים לעזור לבנות את
ארץ הילדים.
ירון: והילדות. אל תשכחי זאת ארץ הילדים והילדות.
דני: (שומר על הסמכותיות שלו בקול של מפקד: ) הביאו את הכל לערמה. כל
אחד שיחפש בכיסים שלו. את מה שנמצא נשים בערמה, ונתכנן את
העבודה.
נטע: (מורידה את הסרטים מהצמות שלה) יש לי סרטים, אפשר לתלות קישוטים
על העצים. (שמה בערמה)
דוביק: היה לי חרדון נהדר. עכשיו אין לי שום דבר.
ירון: אם לא היו לי בכיסים חורים – היו לי עוד המון דברים!
(מרוקן את הכיסים שלו, מופתע לראות כמה דברים נופלים מן הכיסים)
בכיס שלי יש לי אוצר,
אפשר למצוא בו כל דבר,
מסמר שבור, פיסת נייר,
עוגייה, סוכרייה,
דביקה וקצת לא נקייה
נייר דביק, בלון אדום,
מפתח טוב.... לשום מקום.
הילדים מוציאים מהכיסים חבל, מסמר שבור, פתקאות מקופלות, שמים הכל בערמה
עוזי: לי יש בכיס המון סוכריות דביקות, שאפשר להדביק אותן לענפים, כאילו הם
באמת צמחו שם (מדביק סוכריות על העצים)
רותי: ולי יש סיכות שיכולות לעזור (מוציאה סיכות ראש מהשערות שלה, מוסיפה
לערמה)
אמיר: (הופך את הכיסים וכל מה שהוא מוצא זה חצי צבע אדום)
(מאוכזב) אין לי כלום בכיס. רק חצי צבע אדום.
עוזי: (מאוכזב) מה כבר אפשר לעשות בחצי צבע אדום?
נטע: (מביאה מהערמה פיסת נייר מקופלת, מיישרת אותה) אפשר לצייר.
אמיר: אני חושב שצבע אדום זה הדבר הכי נפלא בעולם.
(מתחיל לצייר על קרעי נייר, על האבנים ועל גזעי עצים.
נטע והילדים תולים את הציורים של אמיר על העצים בנייר דביק)
נטע מתחילה את השיר וכולם מצטרפים.
צִיוּר אָדֹם
כְּשֶׁאָמִיר מְצַיֵּר
הָעוֹלָם יָפֶה יוֹתֵר,
כִּי אָמִיר כָּל הַיּוֹם, כָּל הַיּוֹם
מְצַיֵּר רַק בְּאָדֹם.
הָרְחוֹבוֹת, הָעֵצִים,
הַיְלָדִים הָרָצִים,
הַדְּרָכִים, הַחוֹרְשׁוֹת, הַכְּרָמִים
אֲדֻמִּים,אֲדֻמִּים, אֲדֻמִּים/
כִּי אֶצְלוֹ, עַל הַנְּיָר
הָעוֹלָם הוּא נֶהְדָר,
פה הַכּל רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵש
וְהַכּל אָדֹם כָּאֵשׁ.
יְעָרוֹת, אֲגַמִּים
וּפִילִים אֲדֻמות,
וּפָנֶיהָ שֶׁל רוּת הַמּוֹרָה
שֶׁבֵּין כָּך אֲדֻמּות הֵם נוֹרָא.
הָאָדֹם הַלּוֹהֵט
הוּא מַסְפִּיק לוֹ בְּהֶחְלֵט,
וּצְבָעִים אֲחֵרִים, אֲחֵרִים
הֵם פָּשׁוּט מְיֻתָּרִים.
יְלָדִים אֲדֻמִּים
עַל סוּסִים אֲדֻמִּים
דוֹהֲרִים בֵּין הָרִים וְיַמִּים
אֲדֻמִּים, אֲדֻמִּים, אֲדֻמִּים.
הילדים תולים ציורים אדומים על העצים, מקשטים את העצים ואת הערוגה בכל האוצרות שמצאו בכיסים. הילדים מסמנים שבילים, תולים שלטים וקישוטים על העצים, תמונות של עוגות וממתקים, מנפחים בלונים ותולים אותם על העצים בסרטים האדומים של נטע
ממשיכים לעבוד, ותוך כדי עבודה נטע ומיכל מתחילות את השיר "ארץ הילדים"
וכולם מצטרפים:
אֶרֶץ הַיְלָדִים
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת כִּי יֵשׁ אֶרֶץ רַק שֶׁל יְלָדִים,
שָׁם כָּל הַיּוֹם מְשַׂחֲקִים וּבַלֵילוֹת רוֹקְדִים.
וְאֵין הוֹרִים וְאֵין מוֹרִים וְאֵין שָׁם שׁוּם דוֹדִים
כִּי זוֹהִי אֶרֶץ מְיֻחֶדֶת רַק לִיְלָדִים,
אוּלַי בִּכְלָל זֶה לֹא כָּל כָּך רָחוֹק
אוּלַי מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה הַזֹּאת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת וְזֶה לֹא בִּצְחוֹק
שֵׁיֵשׁ מִין אֶרֶץ שֶׁכָּזֹאת.
כָּל הָרְחוֹבוֹת בְּאֶרֶץ זוֹ בְּנוּיִם מִקֻבִּיּוֹת.
עַל הָעֵצִים תָּמִיד פּוֹרְחוֹת עוּגוֹת וְסֻכָּרִיּוֹת.
וְהַבָּתִים שָׁם עֲשׂוּיִם כֻּלָּם מִשּוֹקוֹלָד
וְכָל דָּבָר לְךָ מֻתָּר. הוֹשֵׁט רַק אֶת הַיָּד.
בְּאֶרֶץ הַיְלָדִים יֶשְׁנָם הֲמוֹן צַעֲצוּעִים.
יֵשׁ רַכָּבוֹת וְיֵש בּוּבּוֹת, גּוּלוֹת וְאוֹפְנוֹעִים.
תָּמִיד מֻתָּר שָׁם לְשַׂחֵק, אֲפִלּוּ מְאֻחָר.
אוֹתָם מֻתָּר גַּם לְלַקֵּק, הֵם עֲשׂוּיִם סֻכָּר.
וְאִמָא לֹא קוֹרֵאת: הָאֲרוּחָה כְּבָר מוּכָנָה.
כִּי אִם תִּרְעַב אָז בְּכִיסְךָ צוֹמְחוֹת עוּגוֹת גְּבִינָה.
הָעֶרֶב לֹא יוֹרֵד בִּכְלָל, שָׁם כָּל הַזְמָן רַק אוֹר.
וּמִי שֶׁפַּעַם בָּא לְשָׁם אֵינוֹ רוֹצֶה לַחֲזוֹר.
אוּלַי בִּכְלָל זֶה לֹא כָּל כָּך רָחוֹק
אוּלַי מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה הַזֹּאת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת וְזֶה לֹא בִּצְחוֹק
שֵׁיֵשׁ מִין אֶרֶץ שֶׁכָּזֹאת.
רותי: מתמוגגת: איזה יופי כאן!
עוזי: (מדביק מסטיקים מהכיס שלו לעץ, ובסתר גם אוכל) אולי ככה בערך נראית
ארץ רק של ילדים.
תמונה שישית
עוזי ואמיר גוררים מחוץ לבמה אמבטיה של תינוקות או גיגית מפח. הכלב זוזי יושב
בפנים ונובח
אמיר: הי, תראו מה זוזי מצא! מישהו זרק את זה בחורשה.
נטע: מה זה?
אמיר: (מצייר בצבע האדום שלו חלונות על הפח) את לא רואה? רכבת לארץ
הילדים!
עוזי: (מכריז) רכבת לארץ הילדים!
יוצאת כל שנייה!
ירון (משלים את החרוז): דבר כזה עוד לא היה!
אמיר ועוזי: (חוזרים על ההכרזה)
רכבת לארץ הילדים,
יוצאת כל שנייה,
דבר כזה עוד לא היה!
נטע? (לעוזי) כמה עולה כרטיס?
עוזי: סוכריה.
נטע "קוטפת" סוכרייה מהעץ, "משלמת", עוזי אוכל את הסוכרייה ושניהם מסיעים
אותה.הילדים עומדים בתור, "משלמים" במסטיק או סוכריה שקטפו מהעץ. עוזי אוכל
בשמחה את רוב דמי הנסיעה, בזמן שהבנים נוסעים סביב הבמה, ירון ודוביק מתחלפים
עם אמיר ועוזי ומסיעים אותם לפי בתור. זוזי משתתף בריצה מסביב, ולפעמים קופץ
ל"רכבת" בינתיים, במרכז הבמה שרות הבנות את השיר "היום אני שמחה":
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה נוֹרָא
רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה לִי.
אֵינִי יוֹדַעַת מַה קָרָה,
אַך מַשֶּׁהוּ קָרָה לִי.
אֲנִי רוֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם
בִּכְלָל זֶה לֹא קָשֶׁה,
לְכָל מִי שֶׁשוֹאֵל אוֹתִי
אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁ...
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה וְלֹא יוֹדַעַת לָמָה.
הַיּוֹם אֲנִי רוֹקֶדֶתכָּל הַיּוֹם.
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה, וְלֹא יוֹדַעַת לָמָה.
אֲפִילוּ לֹא יוֹדַעַת מָה פִּתְאֹם.
וְכָל יַלְדָּה חוֹשֶׁבֶת לָהּ
שֶׁאִם אֲנִי רוֹקֶדֶת
אָז בֶּטַח יֵשׁ לִי חַג נִפְלָא,
שַׁבָּת אוֹ יוֹם הֻלֶּדֶת.
אֲנִי רוֹקֶדֶת עוֹד וָעוֹד
בְּמַעְגָּל גָּדוֹל,
אֲפִלוּ אִם אֶרְצֶה מְאֹד
כְּבָר לֹא אוּכַל לַחֲדוֹל.
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה וְלֹא יוֹדַעַת לָמָה.
הַיּוֹם אֲנִי רוֹקֶדֶתכָּל הַיּוֹם.
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה, וְלֹא יוֹדַעַת לָמָה.
אֲפִילוּ לֹא יוֹדַעַת מָה פִּתְאֹם.
השיר מסתיים הרכבת נעצרת. אבל נטע לא מפסיקה לשיר ולרקוד
וְכָל יַלְדָּה חוֹשֶׁבֶת לָהּ
שֶׁאִם אֲנִי רוֹקֶדֶת
אָז בֶּטַח יֵשׁ לִי חַג נִפְלָא,
שַׁבָּת אוֹ יוֹם הֻלֶּדֶת.
נטע: זהו. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו . יום הולדת.
דני: גם לי יש פתאום מצב רוח ליום הולדת.
מיכל: (לנטע) אבל אין לך היום יום הולדת.
דני: אז נמצא מישהו אחר לחגוג לו. למי יש היום יום הולדת?
אמיר: לא לי.
עוזי: לי לא.
רותי ומיכל: גם לנו לא.
ירון: אולי לזוזי?
זוזי: (בכעס) האו!
ירון: זוזי, סליחה אם פגעתי בך, ביקשתי סליחה! חדל נביחה!
(זוזי משתתק)
בזמן שכולם מדברים נטע מעצבת בובה קטנה מפלסטלינה
נטע: (בשמחה) תכירו, זאת הבובה עדינה. בדיוק עכשיו היא נולדה אז יש לה
בדיוק עכשיו יום הולדת.
אמיר: אבל הבובה עדינה היא בובה מפלסטלינה.
נטע: אז נעשה לה יום הולדת מפלסטלינה.
מציגים כאילו הם בובות מפלסטלינה
יוֹם הֻלֶּדֶת מִפְּלַסְטֶלִינָה
הַבֻּבָּה עֲדִינָה בַּת חֲצִי שָׁעָה,
לַבֻּבָּה עֲדִינָה הֵכַנְתִּי הַפְתָּעָה:
יוֹם הֻלֶּדֶת לַבֻּבָּה עֲדִינָה
שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי מִפְּלַסְטֶלִינָה.
כָּל דָּבָרמִפְּלַסְטֶלִינָה,
הַקִּירוֹת, הַשֻּׁלְחָנוֹת,
קִשׁוּטִים מִפְּלַסְטֶלִינָה
וַאֲפִלּוּ מַתָּנוֹת,
וַהֲמוֹן הֲמוֹן אוֹרְחִים מִפְּלַסְטֶלִינָה
מְבִיאִים זֵרֵי פְּרָחִים מִפְּלַסְטֶלִינָה.
עַל רִצְפָּה מִפְּלַסְטֶלִינָה
מְלַמְּדוֹת רִקּוּד חָדָֹש
יְלָדוֹת מִפְּלַסְטֶלִינָה
עִם צַמּוֹת יָפוֹת מִקַּשׁ,
וְנִדְמֶה לָהּ, לַבֻּבָּה שֶׁלִּי עֲדִינָה
שֶׁאֲפִלּו הַשִּׁירִים מִפְּלַסְטֶלִינָה.
הַבֻּבָּה עֲדִינָה בַּת חֲצִי שָׁעָה,
לַבֻּבָּה עֲדִינָה הֵכַנְתִּי הַפְתָּעָה:
בְּעַצְמִי עָמַלְתִּי כָּל הַבּקֶר,
הַכִּבּוּד עָלָה נוֹרָא בְּיֹקֶר:
שׁוֹקוֹלָד מִפְּלַסְטֶלִינָה
וְעוּגוֹת וְכֻפְתָאוֹת,
סֻכָּרִיּוֹת מִפְּלַסְטֶלִינָה
וַאֲפִלוּ הַפְתָּעוֹת.
כִּי בְּסוֹד סִפְּרָה לִי הַבֻּבָּה עֲדִינָה
שֶׁהֲכִי הֲכִי טָעִים זֶה ִפְּלַסְטֶלִינָה.
הִיא אוֹהֶבֶת ִפְּלַסְטֶלִינָה
לֶאֱכֹל וְגַם לִלְבֹּשׁ,
הִיא נוֹעֶלֶת, אוֹ זוֹלֶלֶת
אוֹ חוֹבֶשֶׁת עַל הָרֹאשׁ
כִּי בְּעֶצֶם הַבֻּבָּה ֹשֶלִּי עֲדִינָה
בְּעַצְמָהּ הִיא רַק בֻּבָּה מִפְּלַסְטֶלִינָה.
הַבֻּבָּה עֲדִינָה בַּת חֲצִי שָׁעָה,
לַבֻּבָּה עֲדִינָה הֵכַנְתִּי הַפְתָּעָה:
יוֹם הֻלֶּדֶת לַבֻּבָּה עֲדִינָה
שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי מִפְּלַסְטֶלִינָה.
בסוף השיר הבובה מתפרקת. הילדים עייפים
נטע מנסה להדביק את חלקי הבובה.
הכלב זוזי נרדם בתוך ה"רכבת". שתיקה.
עוזי: (קוטף סוכריה מהעץ ואוכל, לוחש לאמיר:) אתה יודע, אמיר, בעצם סוכריות לא צומחות על העצים, רק מודבקות. אני יודע. בעצמי הדבקתי
אותן.
אמיר: מה זה חשוב, העיקר שזה טעים.
רותי: גמרנו לבנות את ארץ הילדים. מה נעשה עכשיו?
ירוני: כבר עשינו, כבר בנינו, כבר שרנו, כבר נגמרנו. אני ראשון בתור לישון.
דני: מה שחסר לנו עכשיו זה משחק בלנוח כשכבר אין מצב רוח.
נטע: לי יש לי משחק שקט, תעצמו עיניים.
בזמן שנטע עוצמת עיניים ומספרת על המשחק, כל הילדים מסתלקים
הַמִּשְׂחָק
לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת לְבַד
אָז יֵשׁ לִי מִשְׂחָק מְיֻחָד:
חוֹלֶמֶת אֲנִי בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת
וּדְבָרִים נִפְלָאִים מַתְחִילִים לִקְרוֹת.
אֶתְמוֹל, לְמָשָׁל, בָּרְחוֹב שֶׁמִּמוּל
הִתְפּוֹצֵץ הַצִּנּוֹר וְהָיָה מַבּוּל,
וּבָאוּ הֲמוֹן יְלָדִים,
עִם סִירוֹת וּדְלָיִים וְכַדִים,
וַאֲנִי עִם גַּלְגָּל הַצָּלָה,
וְהָיְתָה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה.
הָיָה לִי מַזָּל וְאַף מְבֻגָּר
בִּכְלָל לֹא רָאָה שֶׁצִנּוֹר נִשְׁבָּר,
וְאִישׁ לֹא תִקֵּן מֵעוֹלָם,
וְהָרְחוֹב נֶהְפַּךְ לְיָם,
וְשַׁטְנוּ מַהֵר בְּסִירוֹת
לַהֲמוֹן אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת.
לִפְעָמִים זֶה נִפְלָא לָשֶׁבֶת לְבַד
וּלְשַׂחֵק בַּמִּשְׁחָק הַמְּיֻחָד.
וּפַעַם, כְּשֶׁאֵין לָכֶם מַה לַעֲשׂוֹת,
אִם תִּרְצוּ – גַּם אַתֶּם יְכוֹלִים לְנַסוֹת.
כשנטע פוקחת עיניים היא רואה שנשארה רק עם אמיר. הילדים נשמטו במשך השיר אחד
אחד והם זורקים איצטרובלים וסוכריות אחד על השני
אמיר: (עדיין בעיניים עצומות) אבל אני לא רואה שום דבר.
נטע: (באה ויושבת לידו) מה, אתה לא רואה שלוליות וים וארצות רחוקות
ודברים כאלה?
אמיר: לא.
זוזי מתרפק עליו מנסה לעזור לו. אמיר פוקח עיניים, רואה את הילדים משחקים ורץ
להצטרף. נטע וזוזי רצים אחריו
תמונה שביעית
לפנות ערב, הילדים משחקים. אמיר מושך את נטע הצידה
אמיר: נטע
נטע: מה, אמיר?
אמיר: את חושבת שאבא ואמא כבר חזרו?
נטע: אולי.
אמיר: ברכבת?
נטע: ודאי.
אמיר: את חושבת שהם הביאו לי מתנה?
נטע: אולי לך ואולי לי, ואולי בכלל לא, ואולי...
אמיר: אולי את אוהבת יותר מדי את המלה אולי?
נטע: אולי.
אמיר מתחיל לשיר את השיר "כשאבא יחזור מן העיר". שאר הילדים עוזבים את
המשחקים שלהם, מתקרבים, מקשיבים, משתתפים בשיר:
כְּשֶׁאַבָּא יַחֲזוֹר מִן הָעִיר
אמיר
כְּשֶׁאַבָּא יַחֲזוֹר מִן הָעִיר מָחָר
הוּא בֶּטַח יָבִיא לִידָּבָר נֶהְדָר.
אֲנִי אֲחַכֶּה כָּל הַיּוֹם לְאָבִי
לִרְאוֹת מַה יָבִיא.
דוביק: כלב זאב
דני: כדורגל.
עוזי: ממתקים. המון ממתקים, כולם מתוקים סוכריות ועוגיות, והמון שוקולד
נטע
אָקוּם לִי בַּבֹּקֶר מֻקְדָּם מְאֹד,
לֹא אוֹכַל, לֹא אֶשְׁתֶּה, לֹא אֵלֵךְ לִלְמוֹד,
וְרַק אֲחַכֶּה כָּל הַיּוֹם לְאָבִי
לִרְאוֹת מַה יָבִיא.
רותי: (לנטע) הוא יביא לך שמלה ורודה. עם סרטים וקישוטים והמון כיסים.
נטע: אולי.
הילדים
אוּלַי הוּא יָבִיא לָהּ כַּעַך עִם חוֹר,
אוּלַי הוּא יָבִיא לָהּ כְּלַבְלָב שָׁחוֹר
נטע ואמיר
הוּא בֶּטַח יָבִיא לִי דָבָר נִפְלָא
כְּשֶׁיַחֲזוֹר מִן הָעִיר הַגְדוֹלָה.
נטע
אוּלַי הוּא יָבִיא נְסִיכָה מִנְיָּר
עִם עֵינֵי שְׁקדִים וְשַׁרְבִיט סֻכָּר,
אמיר
הוּא בֶּטַח יָבִיא לִי דָבָר נִפְלָא
כְּשֶׁיַחֲזוֹר מִן הָעִיר הַגְדוֹלָה.
נטע ואמיר
אֵשֵׁב לִי בָּרְחוֹב עַל גַבֵּי סַפְסָל,
כָּכָה אַסְבִּיר לְכָל מִי שֶׁיִשְׁאַל:
אֲנִי מְחַכָּה כָּל הַיּוֹם לְאָבִי
לִרְאוֹת מַה יָבִיא.
אמיר
אוּלַי הוּא יָבִיא לִי הַרְבֵּה גְּלִידָה
נטע
אוּלַי הוּא יָבִיא לִי שִׂמְלָה וְרוּדַה
הילדים
הוּא בֶּטַח יָבִיא לָהֶם דָּבָר נִפְלָא
כְּשֶׁיַחְזוֹר מִן הָעִיר הַגְּדוֹלָה.
תמונה שמינית
אבא: נכנס. הילדים מופתעים
נטע (רצה אליו) אבא! אבא!
אמיר: אבא, מה הבאת לי?
(זוזי נובח סביבם בשמחה)
אבא: (מחבק את שניהם) נטע, אמיר, איפה אתם? חיפשנו בכל מקום. אמא כבר
דואגת.
אמיר: בדיוק התכוננו ללכת הביתה, מה הבאת לי? (נותן לאבא יד, מושך אותו משם)
אבא: רגע, רגע, אמיר. (מסתכל מסביב( הי, מה זה?
נטע: (בגאווה) זאת ארץ הילדים.
ירון: והילדות. אל תשכחי את הילדות.
מיכל: בנינו אותה בעצמנו.
נטע: סליחה אבא, אבל אתה לא יכול להיות כאן. אתה מבוגר!
ירון: (צוחק) מבוגרים מודרים. הדרת מבוגרים!
אבא: (לירון) הדרה שמדרה. בחרוזים אתה לגמרי לא רע.
(גורר אחריו את נטע ואמיר אל ערוגת המסטיק) ומה זה?
דני: (בגאווה כאילו זה היה הרעיון שלו) זאת ערוגת המסטיק שלנו. זרענו פה
זרעים של מסטיק.
אבא: ואתם מקווים שיגדל פה מסטיק?
נטע: כמובן. במקום שסוכריות צומחות על העצים לא יגדל מסטיק בערוגה?
מכבדת אותו בסוכרייה שקטפה מהעץ
אמיר: אבא, בוא, כבר מאוחר, אני רוצה כבר לראות מה הבאת לי.
אבא: רגע, אמיר, מה אתה ממהר? ארץ הילדים שלכם מעניינת יותר. אנחנו עוד
נישאר. אני מצלצל לאמא שקצת נאחר. (מוציא טלפון נייד מהכיס)
ירון: (לנטע) אבא שלך כמעט משורר.
נטע: הוא פשוט מרגיש שמשהו קרה לנו כאן הערב.
ירון: כל דבר נראה אחרת.
אבא: (מכניס את הטלפון הניד לכיס: (פונה לקהל( אז הגידו לנו איך אפשר
לישון ???
הילדים ואבא שרים "איך אפשר לישון"
איך אפשר לישון
( אבא)
מַה קָרָה פִּתְאֹם הָעֶרֶב,
כָּל דָּבָר נִרְאֶה אֲחֶרֶת
אָָז הַגִּידוּ לָנוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן.
הילדים
צִרְצָרִים שָׁרִים בָּעֵשֶׂב
וַאֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי עֶשֶׂר
אָז הַגִּידוּ לָנוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן.
אֵיזוֹ רוּחַ, אֵיזוֹ רוּחַ
מִן הָעֵץ נָפַל תַּפּוּחַ
בּוֹא נָרוּץ סָבִיב לַגֶּזַע עַד מָחָר.
עַל הָעֵץ יֵשׁ לָנוּ אֹסֶף
תַּפּוּחִים, כֻּלָּם עוֹד בֹּסֶר,
לֹא אִכְפָּת לָנוּ בִּכְלָל שֶׁמְּאֻחָר.
בּוא נִקפּוֹץ עַד הַצַּמֶּרֶת
בּוֹא נָרוּץ מַהֵר לַכֶּרֶם.
בּוֹא נִרְאֶה אִם כְּבָר הִבְשִּילוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת.
(אבא)
בּוֹאוּ וְנַמְצִיא כֻּלָּנוּ
שִׁיר נִפְלָא וְרַק שֶׁלָּנוּ
וְנָשִּיר אוֹתוֹ בִּשְׁנֵים-עָשָׂר קוֹלוֹת.
הילדים
כּוֹכָבִים נוֹרָא לֵצִים פֹּה
כָּל הַלַּיְלָה רַק קוֹרְצִים פֹּה
(ירון)
אָז אֲנִי פִּתְאוֹם מוֹשִׁיט לָהֶם לָשׁוֹן.
הילדים
הִסְתַּכְּלוּ אֵיך הַיָּרֵחַ
עִם יָרוֹנִי מִתְבַּדֵּחַ.
כולם
אָז הַגִּידוּ לָנוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן?!
ס - ו - ף