דברים שאמרתי בטקס השקת ספרו של בן זוגי, מוטקה, (מרדכי נאור) "כאלה היינו"
התייחסתי לפרק על חיינו בנחל עוז
(בית בן גוריון 16.6.2017 )
ימי נחל עוז שלנו התחילו בעצם חצי שנה לפני שנחל עוז נולדה. בטיול חנוכה ארצי של התנועה המאוחדת לאילת. דצמבר 1952.
הייתי בין תלמידי המחזור המסיים של בית הספר החקלאי עיינות. הצטרפנו לטיול השנתי של התנועה המאוחדת לאילת. הייתה גם אבטחה צמודה: עשרה חיילים מתנדבים מהכשרת מעיין ברוך. מוטקה היה ביניהם. הוא נראה ממש ילד. רזה מאד, נלהב, חסר מנוחה ותמיד מחפש למי צריך לעזור. (חוץ מ'רזה' עד היום הוא כזה.)
החיילים מהכשרת מעיין ברוך בחרו, מבין למעלה מארבע מאות משתתפי הטיול, להיצמד דווקא לקבוצה הקטנה שלנו, הם עזרו, בעיקר לנו, הבנות, בסחיבת הציוד שקיבלנו מהמטבח המפנק של עיינות. ולמרות שהיו עמוסים בנשק האישי שלהם (רובים צ'כיים) הם עזרו לשאת את הציוד לאורך מאה קילומטרים של חַמָאדות ושבילי הרים, שלושה ימים של הליכה מפרכת בדרך ממכתש רמון לעין רדיאן שם חיכו המשאיות.
עדיין אני זוכרת את המדורה המחממת שהדליקו לנו בקור הנורא ליד החושות של אום רשרש.
היום כבר אין טיולים כאלה. אין הרגשה כזאת שהכל חדש, המדינה, (היא הייתה אז רק בת ארבע) ההגשמה, החיים. גם החיילים היו חדשים, רק סיימו טירונות.
לא יודעת אם זה קרה בכוונה: הכשרת מעיין ברוך שלחה את החתיכים והנחמדים בחבריה כאבטחה לטיול. (מוטקה היה שייך ל"נחמדים.")
לפני שהטיול הסתיים ונפרדנו לדרכנו, הם הציעו לנו להצטרף להכשרה שלהם ומיד הסכמנו. שש בנות וארבעה בנים, ההתרגשות בעיינות הייתה עצומה. אני וחברתי זהר גורי העזנו וכתבנו, כל אחת מאיתנו, שיר עידוד נלהב לדרכנו המשותפת, ושלחנו להכשרת מעין ברוך בתקווה שיפרסמו בעלון ההכשרה "דפים" וכך נרגיש שאנחנו חלק מן ההכשרה.
נחשו מי היה עורך העלון שקיבל והדפיס את השירים שלנו.
מיד אחרי חגיגת הסיום בעיינות ויתרתי על החופש הגדול. עליתי על האוטובוס מהרצליה לתל אביב ומשם לבאר שבע דרך סעד עם מזוודה גדולה ושמיכת צמר קשורה בחבל. פגשתי באוטובוס בחור מהתל אביבים שבהכשרה, חן שמו, ויחד ירדנו בסיבוב סעד והלכנו בחום הכבד בכביש הנידח והמאובק בשמש, בין גבעות צהובות ויבשות מערבה, לכיוון ההיאחזות. מרחק שניים וחצי קילומטר בערך.
כמעט הגענו כשראינו כרכרה רתומה לפרדה יוצאת מן השער. העגלון היה מוטקה, הוא עצר על ידינו ואמר: הגעתם? בואו עלו, אני רק קופץ לסעד להביא מכסחת דשא וחוזר.
וכך היה. קיבוץ סעד שאימץ אותנו נידב לנו מכסחת דשא ידנית, כשהגענו סוף סוף להיאחזות קיבל את פנינו ריח של בצל. גן הירק של ההיאחזות היה ברובו חלקות בצל והריח היה בכל פינה, היו גם כמה צריפים, שבהם גר הסגל והחיילים הוותיקים של ההיאחזות, שרובם חיכו בקוצר רוח ליום השחרור שלהם, שנחליף אותם והם יוכלו לעוף מכאן. והיו אוהלים צבאיים, ובהם מסודרות מיטות בצפיפות, האוהלים של הכשרת מעין ברוך. מוטקה הוביל אותנו למזכיר ההכשרה, הקצו לי מיטה זמנית באחד האוהלים. מיטה של מישהו שבמקרה נסע. ואמרו לי שמחר אני עובדת בבצל. גם מוטקה. כמעט כל ההכשרה עבדה באיסוף בצל.
התחלנו בחיי שגרה. אנחנו, גרעין ב' מעיינות. עדיין לא גוייסנו . הגיוס שלנו לנחל נקבע לעוד כמה חדשים. בינתיים עבדנו קשה והבטנו ברחמים בחברינו החיילים שהיו צריכים, נוסף לימי עבודה מלאים ולתורנויות שמירה גם לנקות את הרובים, לצחצח את הנעליים ולהתייצב נקיים ומגוהצים למסדר בוקר ולמסדר ערב, וכמובן גם למסדר נוסף כי האבק היבש של הנגב דבק לנשק ולנעליים, והחיילים המסכנים שלנו לא קיבלו הנחות.
אחרי חדשיים וחצי חיילי ההיאחזות השתחררו, ההיאחזות הוכרזה ישוב אזרחי, קבוץ נחל עוז, והחיילים שלנו עברו למסגרת של שרות ללא תשלום, בלי מסדרים ובלי מדים, אחדים מוותיקי ההיאחזות הצטרפו אלינו כחברי הקיבוץ, אך רובם עזבו ביום שהשתחררו מהצבא. התחלנו בהכנות המזורזות לטכס המעבר לאזרחות שייערך בעוד שבועיים, ב29 לספטמבר. זו היה אירוע מושקע במיוחד. את טובי הכוחות והמוחות גייסה התנועה לביים ולהדריך אותנו לבצע טקס כזה - שיבואו לראות אותו נכבדים ונציגים מכל הארץ. והסיפור עליו יתפרסם בעיתונים. הבמאי הצעיר גדעון שמר נבחר לביים הצגה. שכתבו שניים מחברינו, הוקמה מקהלה משובחת בהנהלת נעמי ספיר (לימים נעמי שמר. הרומן ביניהם פרח אצלנו) ולהקת ריקודים גדולה שאני הייתי חלק ממנה בן זוגי לריקוד היה רועי רוטברג..
אחרי שתמו החגיגות כל האורחים הנכבדים נסעו ואנחנו חזרנו לעבודה.
אני קיבלתי אז תפקיד חדש, ממש מקצועי: מאחר וסיימתי בית ספר חקלאי והמטפל בפרה היחידה שהייתה במשק עזב, הייתי זמן קצר "מרכזת הפרה". הייתי קמה לחליבת בוקר, אחר כך מוליכה את הפרה בחבל לגן הירק, קושרת אותה לברז שסביבו צמח תמיד עשב ירוק, זה היה שדה המרעה שלה. ומצטרפת לעובדים האחרים באיסוף הבצל, בצהרים הייתי מחזירה אותה לרפת לחליבת צהרים, ובלילה הולכת עם פנס שדה לרפת לחליבת לילה וכך כמה חודשים עד שגוייסנו.
מוטקה יצא בינתיים להדרכה בתנועה. בעצם הוא לא רצה לצאת, אבל לא הייתה לו ברירה. הייתה אספה והייתה הצבעה. המזכיר שאל מי בעד שמוטקה יצא להדרכה, כל הידיים הורמו. המזכיר שאל מי נגד, יד אחת הורמה בהיסוס, היד של מוטקה. אני הייתי היחידה שנמנעתי בהצבעה המביכה ההיא.
מוטקה נסע ביום ששי, וכעבור יומיים, ביום ראשון, הוא נאלץ לחזור. בשבת (6.11.1953) קרה אצלנו אסון.
אני זוכרת כמו היום את השבת הנוראה ההיא. שני חברי לחדר (גרנו בשכון מעורב) טומי וברוכיק הרחובותיים ואיתם יוסי שבא איתנו מעיינות, החליטו לצאת לטיול בסביבה כמו שנהגנו לעשות בשבתות. טומי הציע לי להצטרף. אבל הייתי בתורנות מטבח באותה שבת ולא הצלחתי למצוא מי שיחליף אותי. התברר שזה היה מזלי. הם טיילו צפונה לאורך הגבול ופנו לחזור. הם כבר היו קרובים למשק כשראו כמה חיילים מצרים מעבר לגבול שהיה אז תלם חרוש די מטושטש. המצרים שאלו אותם בתנועות אם יש להם סיגריות הם בתמימותם נעצרו לשוחח עם המצרים, נפתחה עליהם אש מטווח קצר. טומי, (יעקב טוכמן) נהרג. ברוכיק ויוסי הצליחו לברוח.
ההלוויה נערכה ברחובות. עדיין לא היה לנו בית קברות בנחל עוז. עדיין לא חשבנו בכלל שפעם נזדקק לדבר הזה. החלטנו להכין חוברת לזכרו של טומי, שתהיה מוכנה ביום השלושים למותו. מוטקה התחיל לאסוף חומר לחוברת ואני התמניתי לעזור לו. כתבנו בעצמנו, חברים אחרים כתבו. מוטקה נסע מיד אחרי השבעה להדרכה בפתח תקווה, והבטיח לחזור ולקחת את החומר להדפסה בתל אביב שהחוברת תהיה מוכנה בזמן. אני נשארתי לאסוף את החומר, ולערוך אותו. באזכרה שנערכה בשלושים למותו של טומי קראנו קטעים מתוך החוברת "לזכר". זה היה בעצם שיתוף הפעולה הראשון שך מוטקה ושלי. שיתוף פעולה עצוב..
בינתיים עבר הזמן. אנחנו, גרעין ב', גוייסנו לנח"ל ויצאנו לטירונות קשה שנמשכה חצי שנה. מאחר והיינו עתידים לחזור לקיבוץ שעל הגבול החליטו בנח"ל להפוך אותנו ללוחמים ולוחמות. וכך גם הרגשנו. כשחזרנו לנחל עוז קיבלתי, יחד עם חברתי זהר גורי, תפקיד חדש: את האחריות על הנוי בקבוץ. גנן הנוי של קיבוץ סעד נידב לנו שתילים שמתאימים לאזור והרבה עצות טובות. הקושי הגדול ביותר שלנו היה כיסוח הדשא שטיפחנו ליד חדר האוכל. מצאנו פתרון יצירתי. בדיוק בשעה 5, בשעה שהמחלקה הדרוזית שהוצבה אצלנו חזרה מן האימונים, היינו מעמידות את המכסחה הזכורה לטוב, זאת שמוטקה הביא מקבוץ סעד, על הדשא.ומנסות לדחוף אותה. מיד ניגשו אלינוו כמה חיילים דרוזים: "זוזי הצידה, ילדה, העבודה הזאת לא בשבילך" ותוך כמה דקות הדשא היה מכוסח לתפארת ואנחנו היינו אסירות תודה.
חוץ מהנוי היינו ממונות גם על הנשקיה, ביתן קטן מבטון שבו נשמר הנשק של הקיבוץ. הגענו למהירות שיא בפרוק ניקוי והרכבה של סטנים, הנשק הבעייתי שאיתו שמרנו.
יום אחד, מזכיר הקיבוץ, דֶדָה , הודיע לי ולשני חברי לחדר, (מנצ'יק וכושי) שמוטקה חוזר מן ההדרכה והוא יצטרף אלינו לחדר כדייר רביעי. לא התנגדנו. בערב כשחזרנו מן העבודה מצאנו את מוטקה יושב בחדר על מיטה שגרר מאיזה שהוא מקום, וכותב. אמרנו לו ברוך הבא, ושאנחנו שמחים שחזר. מתוך נימוס שאלתי אותו מה הוא כותב והוא אמר שהוא כותב מכתב לבן גוריון. החלפתי מבט עם חברי לחדר. שלושתנו חייכנו. איזה בחור תמים. בן גוריון היה אז בעינינו בערך סגן אלוהים. הוא באמת חושב שבן גוריון יענה לו? (בן גוריון, כמובן, ענה).
זו הייתה תקופה רומנטית בנחל עוז. כמה פעמים בשנה חגגנו חתונות משותפות של ארבעה או חמישה זוגות ביחד. התכנית האמנותית היתה ריקודים ואופרטה שהייתה בעצם פזמוני רכילות שנכתבו ברוח טובה לפי מנגינות מוכרות. מוטקה כתב ומיטב הכישרונות המוזיקליים של הקיבוץ ביצעו בהתלהבות. הוא ביקש ממני לעזור לו. היינו חורזים חרוזים, ונהנים לצחוק על חברינו, הכלות והחתנים הצעירים.
למשל כשחברתנו ציפ התחתנה עם דדה, שעבר באותה תקופה מתפקיד המזכיר לתפקיד הגזבר, לא יכולנו להתאפק וכתבנו לפי השיר ציפ של חיים חפר ושמואל פֶרְשְקו והצ'יזבטרון:
ציפ ציפ ציפ ציפ ציפי ציפי,
לדבר אל נא תוסיפי,
זה הכל ברור ידוע,
לא יועיל פה שום שכנוע,
לכולם ברור העסק
התחתנת בגלל הכסף..
בכמה מן הרעיונות והחרוזים של אז השתמשתי שנים מאוחר יותר. למשל כשהתחתנה המבשלת שלנו, רותי, כתבנו לחתונתה שיר שצוחק על ארוחות הצנע בקיבוץ.המדריכה שלנו לבישול הייתה מבשלת ותיקה מרמת יוחנן, עדה דלוגץ' שמה, (לימים עדה רז) שלימדה את המבשלות שלנו את סוד הבישול החסכוני: למשל הממרח החסכוני רִיבַּיִים (קצת ריבה והרבה מים) המים לא רק מגדילים את כמות הריבה, אלא גם מונעים הערמת הממרח הטעים על הלחם. על אותו בסיס היא המציאה גם חלביים (אותו דבר רק עם חלבה) או טוניים (קופסאות טונה שנשארו מן ההאחזות). היא המציאה קציצות בשר שעשויות בעיקר מלחם יבש. השיר "סרנדה לעדה" שכתבתי כמה שנים מאוחר יותר ללהקת הנח"ל, והלחין משה וילנסקי הוא תיעוד כמעט מדוייק של ארוחות הצנע שלנו בנחל עוז.
לילה אחד, כששמרתי עם חברתי רחל במגדל השמירה, פתאום בא מוטקה, שהיה אז גם סדרן השמירות, אמר לרחל, שהיא עבדה קשה היום ויכולה ללכת לישון הוא יחליף אותה בשמירה כי צריך להכין קבלת שבת, או לסיים איזו אופרטה. רחל לא הספיקה להתרחק פתאום שמענו התפוצצויות ויריות מכיוון עזה.
רחל חזרה בריצה, ומוטקה הלך לבדוק מה קורה, מתברר שבאותו לילה הצנחנים תקפו בעזה בתגובה להסתננויות והרציחות שהלכו והתרבו.
זה היה מבצע "חץ שחור". פעולת התגמול הגדולה של הצנחנים בעזה שהיינו עדים לה מעל מגדל השמירה שלנו.
שמרנו לילות ארוכים. רק באיחור הבנתי למה היו לי כל כך הרבה תורנויות שמירה. ולמה כולם רצו לשמור אתי, כי ידעו שמוטקה, סדרן השמירות, מגיע ומחליף את בן זוגי או בת זוגי בשמירה, לרוב בטענה שצריך לכתוב עוד שיר לאופרטה, או להכין איזה טקס.
יום אחד הפתיע אותנו מכתב שהיה מיועד למוטקה נאור ולאה מישקובסקי נחל עוז, זה היה מכתב משותף שכתבו אותו הורי והוריו של מוטקה ביחד. מתברר שהוריו של מוטקה דאגו לילד . הוא כבר בן 20 וחצי אבל עוד לא התחתן, אחותו הצעירה, רוחק'ה שתמיד יודעת הכל, סיפרה להם שמרכלים שיש לו חברה בנחל עוז. לאה מישקובסקי מהרצליה. והם החליטו לבדוק את המצב. הם ייסעו באוטובוס מרחובות לתל אביב ומשם להרצליה, ישאלו ברחוב הראשי איפה גרה משפחת מישקובסקי, הרי בטוח שבהרצליה כולם מכירים את כולם, יכנסו ויציגו את עצמם. וכך היה. במקרה הם פגשו ברחוב הראשי את אחת החברות של אמי שהובילה אותם ישר אל הצריף המטוייח ליד הואדי שבו גרו הורי. שני זוגות ההורים התאהבו מיד והחליטו להפתיע אותנו במכתב משותף שהרגיז את מוטקה והצחיק אותי.
מאוחר יותר שאלתי את הורי אם הם לא הופתעו מן הפלישה הפתאומית. הורי רק צחקו. ואמי הסבירה לי שההורים של מוטקה דאגו בגלל שאנחנו גרים ביחד. הרי לא ייעשה דבר כזה בישראל. לגור ביחד לפני החתונה. הורי הרגיעו אותם בטענה שגם הם גרו ביחד לפני החתונה.
יש סיבות רבות לחתונות, אבל לנו פשוט לא הייתה ברירה. ההורים היו יצירתיים מדי.
הגיע הזמן להציג את מוטקה לפני ההורים שלי. סיכמנו על תאריך והגענו בדיוק בזמן לצריף המטוייח שלנו בסמטה של יד הואדי, מצאנו את הורי לבושים במיטב בגדיהם, אורזים עוגה ופירות לדרך בתוך סל גדול.
לאן אתם נוסעים בדיוק עכשיו, כשבאנו? שאלתי נעלבת.
התברר שאחותי תמר, חברת קיבוץ צובה, ילדה אתמול בן. לא הייתה להם שום דרך להודיע לי. ועכשיו הם רוצים לנסוע לבית היולדות בירושלים. לראות את הנכד ולברך את תמר. מה עושים?
אבי הציל את המצב: למה שמוטקה לא יבוא איתנו?
מוטקה נבוך מאד אבל הסכים. הייתה לו ברירה? נסענו כולנו בשלושה אוטובוסים מהרצליה לבית החולים משגב לדך בירושלים. והתייצבנו בהמונינו בחדרה של אחותי. היא הופתעה לראות בחור זר עומד ליד מיטתה. אבל הפתעתה הייתה עוד קטנה לעומת הפתעתו של מוטקה. כשראה את השלט על מיטת היולדת היה כתוב שם תמר נאור. שכחתי לספר לו שאחותי נשואה לבחור בשם אברם נאור. גילינו שיש דמיון גדול בין שני החתנים שלנו, אבל שום קרבה משפחתית.
השמחה ליד מיטת היולדת הייתה כפולה וגדולה במיוחד.
בדרך לנחל עוז מוטקה הציע שנעצור ברחובות והוא יציג אותי לפני הוריו.
הייתי נרגשת כל כך שאני לא זוכרת כלום מן הביקור ההוא, אבל אימו של מוטקה דאגה להזכיר לי בכל הזדמנות, וגם אחרי שנים רבות:
"אבל שום דבר לא אכלת."
הודענו למזכירות שאנחנו רוצים להתחתן.
נשארה רק בעיה אחת: היינו קיבוץ יעיל וחסכוני, נאמר לנו שחתונה אחת זה בזבוז. צריך לפחות עוד זוג למען החיסכון. לאחר כמה ניסיונות פיתוי הצלחנו לפתות זוג חברים: יחיאל צ'לנוב ודליה כרמלי שיקדימו את התכניות שלהם ויתחתנו איתנו.
החתונה הכפולה התקיימה ביום שלישי 25 באוקטובר 1955. בערך שנתיים אחרי חג העלייה. נהגנו לערוך את החתונות מוקדם, בשעות הצהרים, כדי שהאורחים יוכלו לצאת מן האזור המסוכן שלנו לפני החשכה. החתונה שלנו הייתה שמחה ורבת משתתפים אבל הייתה בעיה אחת: זו הייתה החתונה היחידה בנחל עוז בלי שום אופרטה. לא היה מי שיכתוב.
כעבור חצי שנה, בל"ג בעומר, 29 באפריל 1956הייתה אצלנו תכונה גדולה: ארבעה זוגות התכוננו לחגיגת נישואין. כתבנו אופרטה מפוארת נערכו חזרות להופעות ולריקודים, אפילו הרמטכ"ל משה דיין הוזמן לחתונה והודיע שיבוא.
בבוקר יום החתונה ראו השומרים בעמדה הקדמית ערבים חוצים את הגבול. הם הודיעו בקשר למא"ז רועי שערבים חצו את הגבול לקצור תבואה בשדות שלנו. הוא עלה על סוסתו ויצא, כמו בהרבה מקרים דומים, לגרש אותם. היה לו אקדח אבל הוא לא השתמש בו. הוא נהג לגרש אותם במקל.
פתאום נשמעו יריות מכיוון הגבול, וכעבור שתי דקות הסוסה המבוהלת חזרה לקבוץ. רועי לא רכב עליה.
מיד נפסקו כל ההכנות. עמדנו בחבורות והתלחשנו. מאוחר יותר קיבלנו הודעה מאנשי האו"ם שרועי נרצח, והגופה תוחזר מחר.
הזוגות שעמדו להתחתן התייעצו בטלפון עם הרב שעמד לחתן אותם. הרב אמר שחתונות לא דוחים. והציע שהזוגות ובני המשפחה הקרובים יגיעו אליו למושב והוא יחתן אותם שם בלי חגיגות.
וכך היה. הכלות בשמלות לבנות והחתנים בחולצות מגוהצות עברו בשביל עמדנו והבטנו בהם. איתנו הייתה אמירה, אשתו של רועי, שהחזיקה בזרועותיה את התינוק שלהם, בועז, בן שלושה חדשים.
הזוגות והוריהם עלו על אוטובוס ונסעו.
הודיעו לדיין בטלפון על האירוע, והוא הסתובב באמצע הדרך וחזר על עקבותיו. האוטובוסים עם האורחים כבר התחילו להגיע, האנשים קיבלו את הידיעה המרה, הסתובבו וחזרו צפונה. פירקנו את הבמה ואת השולחנות, החזרנו את חבילות החציר ששימשו כספסלים לאסם, היינו באבל.
מרכז המשק, מוצי (אמוץ עמיעד) ניגש אלי ואמר שמחר יחזירו את הגופה של רועי ותהיה לנו פה הלוויה. הרב מקבוץ סעד יבוא לערוך אותה. ואנחנו צריכים לבחור מקום לבית קברות שהרב יספיק עוד היום לקדש את המקום.
אנחנו שנינו צריכים לבחור מקום לבית קברות? נבהלתי.
אני מרכז המשק ואת מרכזת הנוי. מי אם לא אנחנו?
יצאנו, מוצי ואני למשימה הנוראה. בחרנו בגבעה הגבוהה ביותר בין הגבעות השטוחות שהיו השדות שלנו, במרחק קילומטר בערך מזרחה מהמשק, מקום שאפשר יהיה לטייל אליו, לבקר את הקבר, לשבת בצל ולראות את הנוף של עזה. מוצי הבטיח להעביר לשם קו מים שנוכל, חברתי זהר גורי ואני, לשתול ולטפח את המקום שיהיה קצת צל.
למחרת נערכה ההלוויה, זה היה הקבר הראשון שנכרה בבית הקברות של נחל עוז. מה שזכור לכולם מן ההלוויה ההיא זה הנאום המפורסם של משה דיין, אנחנו זוכרים את רועי. זוכרים את הכאב.
המצב הבטחוני הלך והידרדר. החדירות למטרות רצח וגניבות התרבו, וכך גם פעולות התגמול. כמעט בכל יום הייתה הפגזה על המשק.
ב29 באוקטובר 1956 , 4 ימים אחרי שחגגנו שנה לחתונתנו הייתה הפגזה כבדה. שפגעה בכל פינות המשק. לא הופתענו, ירדנו כרגיל לעמדות ולמקלטים, בערב התקבצנו ליד מכשיר הרדיו לשמוע מה יגידו בחדשות אבל התאכזבנו. לא הזכירו אותנו.
דובר צה"ל הודיע שאחר הצהרים הוצנחו כוחות ישראלים במרחק 60 קילומטר מתעלת סואץ.
התחילה מלחמת סיני. מיום שני עד יום חמישי היינו בעמדות, ובמקלטים. ההפגזות לא פסקו. היו לנו שתי מרגמות 3 אינטש שקיבלנו מצה"ל מוטקה היה אחד הרגמים. זהר ואני היינו רוב היום בנשקיה טיפלנו וניקינו את הנשק שהביאו לנו לנקות.
זכור לי היום האחרון למלחמה. שמענו צעקות שמחה! כובשים את עזה. יצאנו כולנו מן החפירות והמקלטים, וישבנו על ערמות העפר שעל יד העמדה הקדמית, לראות מה קורה. להפתעתנו ראינו שיירת אוטובוסים של דן שנסעו להם ברצועת עזה לעבר גבעת עלי מונטר שמשם הפגיזו אותנו כל כך הרבה פעמים. האוטובוסים נעצרו בזה אחר זה, וחיילים עם נשק ירדו מהם והתחילו להסתער על הגבעה המבוצרת. האוטובוסים נסעו משם ובאו חדשים. קראנו אליהם קריאות עידוד מרחוק, פתאום פגז אחד, שנשלח מגבעת עלי מונטר נפל לא רחוק מאיתנו אחריו עוד אחד , קרוב יותר, ועוד אחד. רק בנס לא נפגע איש. אלה היו שלושת הפגזים האחרונים. אחר כך היה שקט.
תמה תקופה. הייתה הרגשה של שחרור מהפחד ומהמתח הקשים, אבל אנשים התחילו לחשוב: הכל עכשיו בסדר. נחל עוז כבר בטוחה. מה עושים עכשיו? האם זה הזמן לפתוח פרק חדש? ללמוד? להגשים חלומות? רבים עזבו אז את המשק כי הרגישו שעכשיו כבר אפשר. התחילה תקופה חדשה גם בשבילנו.
אני הייתי כמעט בת 22, ומוטקה מבוגר ממני בחצי שנה. יצאנו, מבולבלים וחסרי בטחון, לדרך חדשה. אבל זה כבר סיפור אחר.
לא סיפרתי הכל. בספר מוטקה מספר יותר. אבל אי אפשר לספר הכל. מי שרוצה לדעת איך מוטקה הלך לאיבוד בעזה ביום שהיא נכבשה וכמעט נחשב נעדר, מה קרה כשנתקע פגז במרגמה, מה פתאום משאית עמוסת אורחים מקיבוץ מפלסים באו לחתונה שלנו, ואפילו איך כתבתי, לאחר שנים, את השיר "בואי אמא" - שיקרא בספר.
אימי אמרה לי פעם: את יודעת למה אני כל כך כפופה? אני נושאת את כל העיירה שלנו ברוסיה על גבי.
אנחנו נושאים איתנו לכל מקום שנלך את ימי נחל עוז.
שער ספרו של מרדכי נאור.כאלה היינו" תמונת השער:
להקת המחול של נחל עוז, שנת 1955 הזוג מימין רועי רוטברג ואני.
| « לפרק הקודם | לפרק הבא » |
