"להקת הכלבויניק" מתה בנשיקה
מאת עזרא ינוב
תמיד זה מתחיל בערך כך: פותחים את מקלט הרדיו ומנגינה ממלאה את החדר. אתה נשאר מרותק ללחן, נצמד למקלט, שומע את השיר ואחר כך מבקש עוד ועוד אבל אין יותר. כי "להקת הכלבויניק" של קיבוץ נחל עוז נולדה כאילו בן לילה על מנת למות מות נשיקה בו בלילה.
לראשונה נודע דבר הלהקה כאשר בתכנית עד חצות של אהוד מנור בשידורי ישראל הושמעו שניים מששת שירי הלהקה: "ברכת כי טוב" של שלום חנוך ו"הנגב איננו"
של לאה נאור ושלום חנוך. היה בהם משהו חדש. משהו בלתי מלוטש אך מלא קצב.
הקריין הודיע שזוהי להקת הכלבויניק של קיבוץ נחל עוז.
אחר כך חלפו ימים ושוב נשמעו ברדיו שני שירים של אותה להקה. אחר כך פסק הכל, ושוב שיר – ושוב נעלמו עקבות הלהקה.
כאשר הגענו לנחל עוז נודע לנו כי כבר אחרנו. הלהקה איננה עוד. רק תקליט בודד של "הד ארצי" נותר כד להנציח את זכרה של הופעה אחת בודדת, של להקה קבוצית שגילתה כי בקרב "עם החקלאים" שלנו נמצאים כוחות מוסיקאלים נאותים והרמוניה של קולות נהדרים של עובדי אדמה.
"היכן הלהקה?" שאלנו את מזכיר המשק המשופם. הוא התגרד קצת ברעמת שערותיו העבותות והשיב: ...נו, איך לומר לך... הלהקה לא מופיעה יותר..."
מויש'לה התרבותניק היה מוכן להסביר. סוף-סוף זה היה "הבייבי" שלו והוא אחד מחברי הלהקה:
"להקת הכלבויניק קיימת בנחל עוז זה עשר שנים ויותר. זו קבוצה של בנים ובנות שבמשך הזמן גם הקימו משפחות. כל תפקידם הצטמצם בהופעה בשירים מיוחדים בטקסי החתונות בקיבוץ. והרי חתונות אינן חסרות אצלנו. היינו שרים שירי חתונה ושירי געגועים. אבל גם זה נמאס. החברה ביקשו להוכיח את עצמם במשהו רציני יותר, גדול יותר – להתקדם.
נולד הרעיון לחגוג את שנת ה-15 של נחל עוז במופע מרשים בו תשתתף להקת הכלבויניק בתפקיד מרכזי. אך אותה שנה נהרגו שניים מחברי המשק בהתפוצצות מוקש בשדות נחל עוז, ורק כעבור שנה, באוקטובר 1969 – הוגשם הרעיון. חג השנה ה-16 לעליית נחל עוז על הקרקע.
התרבותניק מויש'לה ביקש לארגן מופע נוסח "איש חסיד היה" – נאמר, "איש קיבוץ היה," משהו מיוחד לקיבוצים ולאו דווקא לנחל עוז, משהו בנוסח "קנטטה לקיבוץ".
בלהקת הכלבויניק 9 זמרים. 4 חברות ו-5 חברים בני 21 -32. גם כוחות נגינה אינם חסרים בקיבוץ הילל הפסנתרן, ליקה המחצצרת, מוטי עם החליל, ברגר עם הגיטרה ויוספה המתופף הקטן. כך נולדה הלהקה בת 14 הנפשות המחפשות מחברים.
דובר על מופע מרשים. לכן גויסו כוחות: שלום חנוך ולאה נאור עם דברי קישור של יונתן גפן. ההדרכה והעיבודים המוסיקליים נפלו בחלקו של פולדי שצמן המצליח.
מקץ חדשיים של הכנות גובש מחזמר הקרוי "קנטטה לקיבוץ" ובו 6 פזמונים מקוריים – שאינם נופלים ברמתם מפזמוני הלהקות הצבאיות.
9 הזמרים ו-5 המנגנים שועבדו למשימה בקצב של 2 חזרת ביממה. ובסוף אף יותר, ומקץ חודש של חזרות בלתי פוסקות – הייתה הלהקה מוכנה למופע.
האירוע נחוג בנוכחות 1000 בני משק וקרובי משפחה, ללא הזמנת "מכובדים" עיתונאים או אנשי ביקורת. חרף המאמצים וההשקעות הכספיות של רבבות לירות וימי עבודה שהוקדשו למטרה זו – עטפה הססנות או ביישנות את הלהקה אשר הרגישה כאילו עשתה קפיצת דרך גדולה מכפי יכולתה וכישוריה.
אך כאשר ירד המסך על הבמה הגדולה שהוקמה במרכז המשק על אחרון הפזמונים של הלהקה – התברר לנוכחים כי הייתה זו הצלחה למעלה מן המשוער. מופע של 50 דקות סילק אפילו מלב הפסימיסטים ביותר את ההססנות, המרירות והלעג של "אין נביא בעירו". שוב לא אמרו על אנשי הלהקה שהם "ג'וקרים השרים במקום לעבוד" רק הערכה נותרה, והקלטה של רשמקול.
הפזמונים חדרו ללב. שרו אותם בחוצות המשק. סרט ההקלטה עבר מטייפ לטייפ והוקלט שוב ושוב. השירים הפכו ל"שלגרים" בנחל עוז. הדבר גונב לקול ישראל ושני שירים הוגשו בשידור של אהוד מנור.
הלהקה הוזמנה לאולפן "קול ישראל" בתל אביב להקלטה. 8 שעות אולפן עברו על להקת הכלבוייניק והמחזמר הוקלט במלואו. ואז באה האכזבה: שרות השידור פסל את ההקלטות לשידור.
כאשר הובא סרט ההקלטה לאולפן התקליטים – הוחלט להפיק 1000 תקליטים עם 6 שירי הלהקה. חברי נחל עוז קנו 200 תקליטים, השאר נמכר בחנויות ואזל מיד.
להקת הכלבויניק, באכזבתה מן הפסילה, פסקה מכל רעיון להופיע מחוץ לתחום המשק. כל ההצעות שהתקבלו – נדחו. כל ניסיון לשכנע את חבריה לצאת לסדרת הופעות בארץ – נכשל. הלהקה איננה עוד.
מעריב, עמ' 23 16.03.1970