הַטִּיּוּל
יָצָאנוּ לְטִיּוּל גָּדוֹל
יָשָׁר לַעֲרֵמוֹת הַחוֹל
בָּנִינוּ שָׁם טִירָה
חָפַרְנוּ מִנְהָרָה
הֶחֱרַבְנוּ אֶת הַכֹּל בַּחֲזָרָה.
רָאִינוּ שְׁנֵי שְׁפַנִים רָצִים,
טִפַּסְנוּ עַל שְׁלוֹשָׁה עֵצִים,
הָיִינוּ גִבּוֹרִים
קָטַפְנוּ צַבָּרִים
וְעַד הַיּוֹם עוֹד יֵשׁ לָנוּ קוֹצִים.
טִיּוּל כְּמו שֶׁהָיָה לָנוּ אֶתְמוֹל, אָתְמוֹל,
עוֹד לֹא הָיָה לְאַף אֶחָד בִּכְלָל
וְאִם לֹא תַּאֲמִין
אַתָּה יָכוֹל לִשְׁאוֹל
אוֹתִי, אוֹ אֶת אָמִיר אוֹ אֶת מִיכַל.
בְּתוֹךְ שָׂדֶה רָחָב רָחָב
טִיְּלוּ לָהֶם קִפּוֹד וְצָב
חָשַׁבְנוּ שֶׁכְּדַאי
לִהְיוֹת אִתָּם וְדַי
אַךְ הֵם הָלְכוּ לְאַט, לְאַט מִדַּי.
רָאִינוּ בַּשָּׂדֶה חַרְגּוֹל
רוֹצֶה לִקְפּוֹץ מֵרֹאש גִּבְעוֹל.
רָאִינוּ זִיקִיּוֹת
נוֹרָא גַּנְדְרָנִיּוֹת
עוֹבְרוֹת בְּתַחְפּוֹשׂוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת.
טִיּוּל כְּמו שֶׁהָיָה לָנוּ אֶתְמוֹל, אָתְמוֹל...
פִּתְאֹם קָרָה דָבָר נִפְלָא
נִתְקַלְנוּ בִּשְׁלוּלִית גְּדוֹלָה,
הִפְשַׁלְנוּ שַׁרְווּלִים
חָלַצְנוּ סַנְדָּלִים,
הֵשַׁטְנוּ אֳנִיּוֹת מִגִּבְעוֹלִים.
בַּסּוֹף הָיָה קְצָת מְאֻחָר
וְכָכָה הַטִּיּוּל נִגְמַר.
כְּבָר לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה
חָזַרְנוּ חֲזָרָה,
סִפַּרְנוּ לְכֻלָּם מַה שֶׁקָּרָה.
טִיּוּל כְּמו שֶׁהָיָה לָנוּ אֶתְמוֹל, אָתְמוֹל,
עוֹד לֹא הָיָה לְאַף אֶחָד בִּכְלָל
וְאִם לֹא תַּאֲמִין
אַתָּה יָכוֹל לִשְׁאוֹל
אוֹתִי, אוֹ אֶת אָמִיר אוֹ אֶת מִיכַל.
מיכל זו אני. כולם קוראים לי מיכל הג'ינג'ית. בעצם הם צודקים, יש לי המון. היה לנו טיול נהדר, והשלולית הגדולה שנתקלנו בה בדרך הייתה בדיוק בשבילי. כי בשלולית אפשר להתלכלך, ואז כמעט ולא רואים את הג'ינג'ים. חוץ מהג'ינג'ים יש לי גם כלב. כמעט גזעי, (קול נביחה), קוראים לו זוזי. ויש לי גם סוד גדול שאותו אני לא אספר לעולם, אם אני רק אצליח להתאפק. בעצם כל הסיפור שאני רוצה לספר לכם קרה בגלל רותי. זה היה ככה: כשחזרנו מהטיול עברנו ליד חורשת האיקליפטוסים הגדולה שמאחורי הקיבוץ. ליד החורשה עומד עץ תות. סתם תות. אז רותי אמרה: מיכלי, את בכלל לא מבינה! אני לא יכולה לעבור סתם ככה ליד עץ מלא תותים. אז כמו שאמרתי לכם, הכל קרה בגלל רותי. אז הלכנו לקטוף לנו תותים. נטע, ורותי, ואני, וכל הבנות גם כן, וגם אמיר ועוזי הקטנים שהולכים אחרינו לכל מקום. קטפנו, קטפנו, עד שעייפנו, ועד שהיה מאוחר. קצת אכלנו, קצת קילקלנו, קצת גם נשאר למחר.
הַכֹּל קָרָה בִּגְלַל רוּתִי
הַכֹּל קָרָה בִּגְלַל רוּתִי
הָלַכְנוּ לִקְטֹף לָנוּ תּוּתִים.
קָטַפְנוּ קָטַפְנוּ
שָׁם עַד שֶׁעָיַפְנוּ
וְעַד שֶׁהָיָה מְאֻחָר.
קְצָת אָכַלְנוּ
קְצָת קִלְקַלְנוּ,
קְצָת גַּם נִשְׁאַר לְמָחָר.
טִפַּסְנוּ עַל כָּל הָעֵצִים,
הַתּוּתִים הָיוּ חֲמוּצִים.
חִלַּקְנוּ לְכָל הַיְּלָדִים
הִשְׁחִירוּ לָהֶם הַבְּגָדִים.
אֲפִילוּ אָמִיר הַקָּטָן
צָמְחוּ לוֹ שָׂפָם וְזָקָן.
לְעֻזִּי הְשְׁחִירוּ אָזְנָיו,
לְזוּזִי הִשְׁחִיר הַזָּנָב.
אֲנַחְנוּ הָיִינוּ דוֹמוֹת
לִשְׁתֵּי מַסֵכוֹת אֲדֻמוֹת
וְכָל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל
הָיָה רַק שָׁחוֹר וְסָגֹל.
הַכֹּל קָרָה בִּגְלַל רוּתִי
הָלַכְנוּ לִקְטֹף לָנוּ תּוּתִים.
קָטַפְנוּ קָטַפְנוּ
שָׁם עַד שֶׁעָיַפְנוּ
וְעַד שֶׁהָיָה מְאֻחָר.
קְצָת אָכַלְנוּ,
קְצָת קִלְקַלְנוּ,
קְצָת גַּם נִשְׁאַר לְמָחָר.
בעצם התותים היו חמוצים, ולכולנו כאבה קצת הבטן. אז הלכנו לנוח קצת בחורשה, ובינתיים רציתי להראות לבנות את הסוד שלי. אולי עוד לא סיפרתי לכם שלנטע ולי יש סוד נחמד שעוד לא גילינו לאף אחד. והסוד הזה נמצא בחורשה. אבל לא הצלחנו להתחמק מאמיר ועוזי ומהרכבת שלהם שנסעה אחרינו כל הזמן. לא, מה פתאום? לא רכבת אמיתית. רק גיגית של כביסה. אמיר יושב בפנים וצועק 'טווווו', ועוזי דוחף אותו וצועק שהוא לא ידחוף יותר כי הוא רעב. עוזי אוהב לאכול ואמיר אוהב לשאול שאלות. לא אכפת לי. לפעמים אפילו אני עונה לו. אבל לא עכשיו כשאנחנו כל כך רוצות להיות לבדנו, וכבר מתחיל להחשיך, והירח עולה, ועוד מעט נצטרך ללכת הביתה. בדיוק עכשיו אמיר מתחיל: "מיכל,"
"מה?"
"נכון שלערב קוראים ערב מפני שהיום והלילה מעורבבים?"
"כן. בעצם לא. אני יודעת?"
"מיכל,"
"מה?"
"מי אכל את הירח?"
אם לא הייתי כועסת זה בטח היה מצחיק אותי. אמיר בטוח שמישהו אכל את הירח.
מִי אָכַל אֶת הַיָּרֵחַ?
מִי אָכַל אֶת הַיָּרֵחַ?
רַק אֶתְמוֹל הָיָה עָגֹל.
אֵיךְ אֶפְשָׁר אֶת הַיָּרֵחַ
כְּמוֹ תַּפּוּחַ לֶאֱכוֹל?
כְּבָר שָׁאַלְתִּי אֶת יוֹרָמִי,
הוּא אָמַר שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
וְגַם דָּנִי וְגַם רָמִי
וְגַם יוֹסִי לֹא רָאוּ.
אֲבָל נֶטַעלֶ'ה סִפְּרָה לִי
כּי הַכֹּל קָרָה שִׁלְשׁוֹם.
מְאֻחָר מְאֹד בַּלַּיְלָה
נֶטַע לֹא יָכְלָה לִישׁוֹן.
כִּי לְמַעְלָה, בַּשָּׁמַיִם,
רָצוּ מַלְאָכִים קְטַנִּים,
שִׂחֲקוּ עִם הַיָּרֵחַ
הִתְחַבְּאוּ בָעֲנָנַים.
כָּל הַלַּילָה, כָּל הַלַּילָה
שִׂחֲקוּ הַשּוֹבָבִים,
וְשָׁבְרוּ מִן הַיָרֵחַ
אוּלַי אֶלֶף כּוֹכָבִים.
אָז חֲבָל עַל הַיָּרֵחַ,
הוּא עָצוּב מְאֹד וַדַּאי,
אִם יִהְיֶה לִי זְמָן בָּעֶרֶב
אֲתַקֵּן אוֹתוֹ וְדַי.
אמיר הוא תמים כזה. אז אמרתי לו שעוזי אכל את הירח בגלל זה שהיה רעב. תמיד הוא רעב. בגלל זה הוא שמן. אמיר ועוזי נעלבו והלכו להם, ועכשיו אני כבר באמת לא יכולה להתאפק ואני אספר לכם את הסוד של נטע ושלי, בתנאי שלא תגלו אותו לאף אחד. החורשה הזאת היא חורשת הקסמים שלנו. אנחנו בונות לנו פה ארץ של ילדים. כבר סימנו את השבילים, תלינו שלטים על העצים, תלינו גם קישוטים ותמונות יפות של עוגות וממתקים, והעיקר – העיקר: יש לנו פה גינה נהדרת. בגינה זרענו – לעולם לא תנחשו מה – זרעים של מסטיק. בקיץ הבא נרוץ לגינה בכל יום, ועל כל גבעול, ועל כל ענף, יבשיל לנו מסטיק אדום.
זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק
לְנֶטַע וְלִי יֵשׁ סוֹד נֶחְמָד
שֶׁעוֹד לֹֹא סִפַּרְנוּ לְאַף אֶחָד.
אֲנַחְנוּ זָרַעְנוּ מִתַּחַת לַפְּלַסְטִיק
זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק, זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק.
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא
נָרוּץ לַגִּנָּה בְּכָל יוֹם,
וְעַל כָּל גִּבְעוֹל, וְעַל כָּל עָנָף
יַבְשִׁיל לָנוּ מַסְטִיק אָדֹם.
בָּחַרְנוּ בַּמַּסְטִיק הֲכִי טָעִים,
חָתַכְנוּ אוֹתוֹ לִשְׁמוֹנָה זְרָעִים
עָדַרְנוּ, מָדַדְנוּ סִמָּנּוּ בְּסֶרֶט,
הֵכַנּוּ לַמַּסְטִיק גִּנָּה נֶהְדֶּרֶת.
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא…
כִּמְעַט בְּכָל עֶרֶב אֲנַחְנוּ בָּאוֹת,
צָרִיךְ לְנַכֵּשׁ וְצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת פֹּה בְּאֹפֶן קָבוּעַ
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְיוֹתֵר בַּשָׁבוּעַ.
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא…
בֵּינְתַיִם הַמַּסְטִיק עוֹד לֹא נָבַט
אַךְ נֶטַע אוֹמֶרֶת שֶׁלֹא אִכְפַּת.
הַמַּסְטִיק יִנְבֹּט, כָּכָה נֶטַע אוֹמֶרֶת,
פָּשׁוּט, כִּי כְּבָר אֵין לוֹ בְּרֵירָה אַחֶרֶת.
בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא…
בקיץ הבא. אוף! מתי כבר יהיה הקיץ הבא! כבר הכנו סלים וסירים לקטיף הראשון של המסטיק. (שריקה) הנה מישהו מתקרב. אנחנו לא פחדניות, בכלל לא! אנחנו לא נברח! הבנים באים. אמיר ועוזי סיפרו להם. הנה שני הגיבורים עם הרכבת שלהם נסחבים להם מאחור. בנות! הבנים רוצים לכבוש את החורשה שלנו! את ארץ הילדים שלנו! את ערוגת המסטיק שלנו! אנחנו נראה להם! זוזי, (נביחה) אתה בראש! עוד לא, היכון, עכשיו!(אפקטים של מלחמה שנשברים בקולות צחוק)
מה זה? מה קרה? המלחמה נגמרה. האויבים שלנו עומדים להם וצוחקים. מה מצחיק אותם כל כך? תתארו לעצמכם, חרדון. בדיוק באמצע שני המחנות. חרדון פשוט כזה, אפור חום. כמו לטאה. חרדון, נו. הוא מנסה לעבור מהצד שלנו לצד שלהם. נבהל, מסתובב, חוזר לצד שלנו, שוב נבהל, נעצר ומסובב את ראשו המקומט הנה ושוב, נדמה לי שהמסכן שכח מאין בא ולאן הלך.
אָדוֹן חַרְדּוֹן הַמְפֻזָּר
אָדוֹן חַרְדּוֹן פָּחַד מְאֹד
מִגְבֶרֶת חַרְדּוֹנָה,
כִּי הוּא הָיָה כָּזֶה רָזֶה
וְהִיא כָּזֹאת שְׁמֵנָה.
אָז הוּא בָּרַח, אוֹי הוּא בָּרַח,
לְפֶתַע נֶעְצַר.
לְמַר חַרְדּוֹן הַמְפֻזָּר
קָרָה דָּבָר מוּזָר:
הוּא שָׁכַח, הוּא שָׁכַח
מֵאַיִן בָּא, וּלְאָן הָלַךְ.
אָדוֹן חַרְדּוֹן רָצָה לַחֲזוֹר
אֶל גְבֶרֶת חַרְדּוֹנָה.
כִּי הוּא שָׁכַח שֶׁהוּא רָזֶה
וְהִיא כָּזֹאת שְׁמֵנָה.
מִיָּד פָּנָה לַאֲחוֹרָיו,
לְפֶתַע נֶעְצַר.
אָדוֹן חַרְדּוֹן הַמְפֻזָּר
שָׁכַח אֵיפֹה הוּא גָּר.
הוּא שָׁכַח, הוּא שָׁכַח
מֵאַיִן בָּא, וּלְאָן הָלַךְ.
אָדוֹן חַרְדּוֹן נִשְׁאַר בָּעִיר
עַל גַּג נִפְלָא שֶׁל פַּח
וְלֹא רָצָה לְהִזָּכֵר
בַּמֶּה שֶׁהוּא שָׁכַח.
מִיָּד חָבַשׁ אֶת מִשְׁקָפָיו,
יָשַׁב לִקְרוֹא עִתּוֹן.
אָדוֹן חַרְדּוֹן הַמְפֻזָר
שָׁכַח שֶׁהוּא חַרְדּוֹן.
הוּא שָׁכַח, הוּא שָׁכַח
מֵאַיִן בָּא, וּלְאָן הָלַךְ.
כל כך צחקנו מהחרדון הזה. ניסיתם פעם להילחם כשאתם מתפוצצים מצחוק? לא יכולנו להפסיק לצחוק, וכבר לא היה אכפת לנו כל כך שהבנים רואים את ארץ הילדים שלנו, ואת הקישוטים וכל השאר. אפילו הסברתי להם איך זה קרה שהחלטנו לבנות לנו את ארץ הילדים.
אֶרֶץ הַיְלָדִים
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת כִּי יֵשׁ אֶרֶץ רַק שֶׁל יְלָדִים,
שָׁם כָּל הַיּוֹם מְשַׂחֲקִים וּבַלֵילוֹת רוֹקְדִים.
וְאֵין הוֹרִים וְאֵין מוֹרִים וְאֵין שָׁם שׁוּם דוֹדִים
כִּי זוֹהִי אֶרֶץ מְיֻחֶדֶת רַק לִיְלָדִים.
אוּלַי בִּכְלָל זֶה לֹא כָּל כָּך רָחוֹק
אוּלַי מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה הַזֹּאת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת וְזֶה לֹא בִּצְחוֹק
שֵׁיֵשׁ מִין אֶרֶץ שֶׁכָּזֹאת.
כָּל הָרְחוֹבוֹת בְּאֶרֶץ זוֹ בְּנוּיִם מִקֻבִּיּוֹת.
עַל הָעֵצִים תָּמִיד פּוֹרְחוֹת עוּגוֹת וְסֻכָּרִיּוֹת.
וְהַבָּתִים שָׁם עֲשׂוּיִם כֻּלָּם מִשּוֹקוֹלָד
וְכָל דָּבָר לְךָ מֻתָּר. הוֹשֵׁט רַק אֶת הַיָּד.
בְּאֶרֶץ הַיְלָדִים יֶשְׁנָם הֲמוֹן צַעֲצוּעִים.
יֵשׁ רַכָּבוֹת וְיֵש בּוּבּוֹת, גּוּלוֹת וְאוֹפְנוֹעִים.
תָּמִיד מֻתָּר שָׁם לְשַׂחֵק, אֲפִלּוּ מְאֻחָר.
אוֹתָם מֻתָּר גַּם לְלַקֵּק, הֵם עֲשׂוּיִם סֻכָּר.
וְאִמָא לֹא קוֹרֵאת: הָאֲרוּחָה כְּבָר מוּכָנָה.
כִּי אִם תִּרְעַב אָז בְּכִיסְךָ צוֹמְחוֹת עוּגוֹת גְּבִינָה.
הָעֶרֶב לֹא יוֹרֵד בִּכְלָל, שָׁם כָּל הַזְמָן רַק אוֹר.
וּמִי שֶׁפַּעַם בָּא לְשָׁם אֵינוֹ רוֹצֶה לַחֲזוֹר.
אוּלַי בִּכְלָל זֶה לֹא כָּל כָּך רָחוֹק
אוּלַי מֵעֵבֶר לַגִּבְעָה הַזֹּאת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת וְזֶה לֹא בִּצְחוֹק
שֵׁיֵשׁ מִין אֶרֶץ שֶׁכָּזֹאת.
לבנים יש רעיון: שאנחנו נשתף אותם בארץ הילדים שלנו, והם יתנהגו בסדר, וגם יעזרו לנו לבנות. יש להם בכיסים כל מיני דברים שיכולים להועיל. לזאביק למשל יש המון סוכריות עטופות בניירות צבעוניים. הוא הבטיח לתלות אותן על העצים, כך שייראה כאילו הסוכריות צמחו שם. בעצם זה רעיון מצוין. איך לא חשבתי עליו בעצמי? גם לי יש עוד כמה מסטיקים שלא הספקתי לחתוך לזרעים. לעוזי יש כיס מלא סוכריות דביקות. קצת מלוכלכות, אבל לא חשוב. עכשיו חושך, ולא רואים את הלכלוך. וזה שהן דביקות – מצוין. מדביקים אותן לענפים. רק לאמיר אין כלום. הוא הופך את הכיסים וכל מה שהוא מוצא זה חצי צבע אדום. מה כבר אפשר לעשות בחצי צבע אדום? אבל אמיר לא מתייאש. לפי דעתו צבע אדום זה הדבר הכי נפלא בעולם. הוא יקשט את ארץ הילדים בציורים אדומים.
צִיוּר אָדֹם
כְּשֶׁאָמִיר מְצַיֵּר
הָעוֹלָם יָפֶה יוֹתֵר,
כִּי אָמִיר כָּל הַיּוֹם, כָּל הַיּוֹם
מְצַיֵּר רָק בְּאָדֹם.
הָרְחוֹבוֹת, הָעֵצִים,
הַיְלָדִים הָרָצִים,
הַדְּרָכִים, הַחוֹרְשׁוֹת, הַכְּרָמִים
אֲדֻמִים,אֲדֻמִים,אֲדֻמִים.
כִּי אֶצְלוֹ, עַל הַנְּיָר
הָעוֹלָם הוא נהדר,
פה הַכּל רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵש
וְהַכּל אָדֹם כָּאֵשׁ.
יְעָרוֹת, אֲגָמִים
וּפִילִים אֲדֻמִים,
וּפָנֶיהָ שֶׁל רוּת הַמּוֹרָה
שֶׁבֵּין כָּך אֲדֻמוֹת הֵם נוֹרָא.
הָאָדֹם הַלּוֹהֵט
הוּא מַסְפִּיק לוֹ בְּהֶחְלֵט,
וּצְבָעִים אֲחֵרִים, אֲחֵרִים
הֵם פָּשׁוּט מְיֻתָּרִים.
יְלָדִים אֲדֻמִים
עַל סוּסִים אֲדֻמִים
דוֹהֲרִים בֵּין הָרִים וְיַמִּים
אֲדֻמִים אֲדֻמִים אֲדֻמִים.
בינתיים יש לבנים רעיון חדש: הם רוצים לעשות כאן פינת חי. זאביק יביא חתול, כלב יש לנו כבר, זוזי, כלב כמעט גזעי עם כתם לבן בזנב. דוביק ראה קן עם גוזלים, הוא ינסה להביא גוזל. אני יודעת איפה יש יונה. כולנו נהיה שותפים ויהיו לנו המון דברים יפים.
שֻׁתָּפִים
אִם אֶמְצָא חָתוּל קָטָן
אָז אֶתֵּן אוֹתוֹ לְדָן.
דָּנִי לִי יִתֵּן כְּלַבְלָב
עִם כֶּתֶם לָבָן בַּזָנָב.
אָז תֵּכֶף נִהְיֶה שֻׁתָּפִים שֻׁתָּפִים
בְּכָל הַדְּבָרִים הַיָפִים.
וְיִהְיֶה לָנוּ חָתוּל,
וְיִהְיֶה לָנוּ כְּלַבְלָב,
וְיִהְיֶה לַכֶּלֶב כֶּתֶם בַּזָּנָב.
אִם יִהְיֶה לִי כֶּלֶב טוֹב,
אָז אֶתֵּן אוֹתוֹ לְדֹב.
דוֹבִיק לִי יִתֵּן גּוֹזָל
קָטָן שֶׁבִּכְלָל לֹא גָּדַל.
אָז תֵּכֶף נִהְיֶה שֻׁתָּפִים שֻׁתָּפִים
בְּכָל הַדְּבָרִים הַיָפִים.
וְיִהְיֶה לָנוּ חָתוּל,
וְיִהְיֶה לָנוּ כְּלַבְלָב,
וְיִהְיֶה לָנוּ גּוֹזָל
בְּלִי נוֹצוֹת וְשֶׁלְּגַּמְרֵי לֹא גָּדַל.
אִם יִהְיָה לִי כְּבָר גּוֹזָל,
אֶתְחַלֵּף בּוֹ עִם מִיכָל.
לִי מִיכָל תִּתֵּן יוֹנָה,
יוֹנָה לְבָנָה לְבָנָה.
אָז תֵּכֶף נִהְיֶה שֻׁתָּפִים שֻׁתָּפִים
בְּכָל הַדְּבָרִים הַיָפִים.
וְיִהְיֶה לָנוּ חָתוּל,
וְיִהְיֶה לָנוּ כְּלַבְלָב,
וְתִהְיֶה לָנוּ יוֹנָה
נְבוֹנָה וּלְבָנָה,
וְיִהְיֶה לָנוּ גּוֹזָל,
וְתִהְיָה לָנוּ מִיכַל,
וְיִהְיוּ לָנוּ הֲמוֹן דְּבָרִים בִּכְלָל.
יש לנו גם רכבת. הרכבת של עוזי ואמיר. כן, בדיוק, הגיגית הזאת. אתם זוכרים אותה? בעצם זאת לא רכבת טפשית כל כך כמו שחשבתי קודם. אמיר צייר עליה חלונות אדומים וארובה אדומה בצבע האדום שלו, ועכשיו הוא ועוזי עומדים וצועקים: "רכבת לארץ הילדים! יוצאת כל שנייה! דבר כזה עוד לא היה!"
הם מסיעים את כל מי שרוצה. גם אותי. שילמתי סוכריה מלוכלכת ודביקה ואני נוסעת. אני יושבת לי בגיגית ואמיר ועוזי דוחפים אותי. עוזי כרגיל נזכר שהוא רעב, ותיכף אוכל את דמי הנסיעה שלי. ואמיר, כרגיל, נזכר שיש לו עוד שאלה נורא חשובה שהוא עוד לא שאל אותי: "מה עושות עכשיו הרכבות?" באמת מה?
מַה עוֹשׂוֹת הָרַכָּבוֹת עַל הַפָּסִים
כְּבָר כָּל הַיְּלָדִים שׁוֹכְבִים
וּכְבָר זוֹרְחִים הַכּוֹכָבִים
וּכְבָר מִזְּמָן מִזְּמָן כָּבוּ הַפָּנָסִים
אָז מַה עוֹשׂוֹת הָרַכָּבוֹת עַל הַפָּסִים?
וַדַּאי אָסוּר לָהֶן לָרוּץ
בְּחֹשֶׁךְ שֶׁכָּזֶה בַּחוּץ.
וַדַּאי אָסוּר לָהֶן לִצְפּוֹר בַּצּוֹפָרִים,
אָז מַה עוֹשִׂים, אָז מַה עוֹשִׂים הַקַּטָּרִים?
מִזְּמָן אָמְרוּ לִי לַיְלָה טוֹב,
אַף יֶלֶד לֹא הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
בַּתַּחֲנוֹת כְּבָר לֹא מוֹכְרִים שׁוּם כַּרְטִיסִים,
אָז מַה עוֹשִׂים הַגַּלְגַּלִּים עַל הַפָּסִים?
זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁהֵם שׁוֹכְבִים
לִישׁוֹן כְּמוֹ יְלָדִים טוֹבִים,
אָז אִם אָסוּר לָהֶם לָרוּץ עַל הַפַּסִּים
מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים?
אֲנִי כְּבָר יֶלֶד דֵי גָּדוֹל,
אֲנִי מֵבִין כִּמְעַט הֵכֹּל,
אַך בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁהַיְּלָדִים כְּבָר לֹא נוֹסְעִים
אָז מַה עוֹשׂוֹת הָרַכָּבוֹת עַל הַפָּסִים?
הַקַּטָּרִים וְהַנּוֹסְעִים
הַגַּלְגָּלִּים וְהַפַּסִּים,
וְגַם הָאִיש אֲשֶׁר מוֹכֵר שָׁם כַּרְטִיסִים,
מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים? מַה הֵם עוֹשִׂים?
אולי אתם יודעים מה הם עושים? זאביק מצא בכיס שלו שלשה בלונים מקומטים, נטע התירה את הסרטים מהצמות שלה, ואנחנו תולים את הבלונים על העצים. איזה יופי, ממש ארץ קסמים, מסטיקים סוכריות בלונים וסרטים. פתאום אני כל כך שמחה, אני לא יכולה להתאפק, אני מוכרחה לשיר ולרקוד.
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה נוֹרָא
רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה לִי.
אֵינִי יוֹדַעַת מַה קָרָה,
אַך מַשֶּׁהוּ קָרָה לִי.
אֲנִי רוֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם
בִּכְלָל זֶה לֹא קָשֶׁה,
לְכָל מִי שֶׁשוֹאֵל אוֹתִי
אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁ...
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה
הַיּוֹם אֲנִי רוֹקֶדֶתכָּל הַיּוֹם.
הַיּוֹם אֲנִי שְׂמֵחָה, וְלֹא יוֹדַעַת לָמָה.
אֲפִילוּ לֹא יוֹדַעַת מָה פִּתְאֹם.
וְכָל יַלְדָּה חוֹשֶׁבֶת לָהּ
שֶׁאִם אֲנִי רוֹקֶדֶת
אָז בֶּטַח יֵשׁ לִי חַג נִפְלָא,
שַׁבָּת אוֹ יוֹם הֻלֶּדֶת.
אֲנִי רוֹקֶדֶת עוֹד וָעוֹד
בְּמַעְגָּל גָּדוֹל,
אֲפִלוּ אִם אֶרְצֶה מְאֹד
כְּבָר לֹא אוּכַל לַחֲדוֹל.
כבר גמרנו לתלות את כל מה שהיה לנו בכיסים. עוזי התחיל תיכף לאכול את הסוכריות. שמעתי אותו מספר לאמיר בסוד שהסוכריות בעצם לא צומחות על העצים, רק מודבקות. הוא יודע, הוא בעצמו הדביק אותן. אמיר אמר שמה זה חשוב, העיקר שזה טעים. הוויכוח נגמר. מה נעשה עכשיו? אני מציעה משחק מיוחד כזה, לא עצוב ולא שמח. סתם משחק שמשחקים כשאין מה לעשות.
הַמִּשְׂחָק
לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת לְבַד
אָז יֵשׁ לִי מִשְׂחָק מְיֻחָד:
חוֹלֶמֶת אֲנִי בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת
וּדְבָרִים נִפְלָאִים מַתְחִילִים לִקְרוֹת.
אֶתְמוֹל, לְמָשָׁל, בָּרְחוֹב שֶׁמִּמוּל
הִתְפּוֹצֵץ הַצִּנּוֹר וְהָיָה מַבּוּל,
וּבָאוּ הֲמוֹן יְלָדִים,
עִם סִירוֹת וּדְלָיִים וְכַדִים,
וַאֲנִי עִם גַּלְגָּל הַצָּלָה,
וְהָיְתָה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה.
הָיָה לִי מַזָּל וְאַף מְבֻגָּר
בִּכְלָל לֹא רָאָה שֶׁצִנּוֹר נִשְׁבָּר,
וְאִישׁ לֹא תִקֵּן מֵעוֹלָם,
וְהָרְחוֹב נֶהְפַּךְ לְיָם,
וְשַׁטְנוּ מַהֵר בְּסִירוֹת
לַהֲמוֹן אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת.
לִפְעָמִים זֶה נִפְלָא לָשֶׁבֶת לְבַד
וּלְשַׂחֵק בַּמִּשְׁחָק הַמְּיֻחָד.
וּפַעַם, כְּשֶׁאֵין לָכֶם מַה לַעֲשׂוֹת,
אִם תִּרְצוּ – גַּם אַתֶּם יְכוֹלִים לְנַסוֹת.
כולם רוצים לנסות. אנחנו עוצמים את העיניים ומתחילים לראות שלוליות וים וארצות רחוקות ודברים כאלה. כבר כמעט הצלחתי לראות ברז, ופתאום אני שומעת את קולה של רותי ממש על ידי. רותי, איך היא לא מתביישת! בגללה הרי הכל התחיל. זאת היא שרצתה לקטוף תותים. ועכשיו היא יושבת לה כאן, בארץ הילדים הנפלאה שלנו ורוצה את אבא.
כְּשֶׁאַבָּא יַחֲזוֹר מִן הָעִיר
כְּשֶׁאַבָּא יַחֲזוֹר מִן הָעִיר מָחָר
הוּא בֶּטַח יָבִיא לִידָּבָר נֶהְדָר.
אֲנִי אֲחַכֶּה כָּל הַיּוֹם לְאָבִי
לִרְאוֹת מַה יָבִיא.
אָקוּם לִי בַּבֹּקֶר מֻקְדָּם מְאֹד,
לֹא אוֹכַל, לֹא אֶשְׁתֶּה, לֹא אֵלֵךְ לִלְמוֹד,
וְרַק אֲחַכֶּה כָּל הַיּוֹם לְאָבִי
לִרְאוֹת מַה יָבִיא.
אוּלַי הוּא יָבִיא לִי כעך עם חור,
אוּלַי הוּא יָבִיא לִי כלבלב שחור
הוּא בֶּטַח יָבִיא לִי דָבָר נִפְלָא
כְּשֶׁיַחֲזוֹר מִן הָעִיר הַגְדוֹלָה.
אוּלַי הוּא יָבִיא נְסִיכָתה מִנְיָּר
עִם עֵינֵי שְׁקֵדִים וְשַׁרְבִיט סֻכָּר,
הוּא בֶּטַח יָבִיא לִי דָבָר נִפְלָא
כְּשֶׁיַחֲזוֹר מִן הָעִיר הַגְדוֹלָה.
אֵשֵׁב לִי בָּרְחוֹב עַל גַבֵּי סַפְסָל
וְכָּכָה אַסְבִּיר לְכָל מִי שֶׁיִשְׁאַל:
אֲנִי מְחַכָּה כָּל הַיּוֹם לְאָבִי
לִרְאוֹת מַה יָבִיא.
רותי, מה אתך? אבא שלך יבוא מחר. אבל הערב עוד ארוך ואנחנו הולכות עכשיו לערוך חגיגה. חגיגה? אבל עוד לא חשבתי איזו חגיגה. נטע מציעה חגיגית יום הולדת. זוהי החגיגה הכי יפה. אבל יום הולדת למי? לאף אחד מאיתנו אין יום הולדת דווקא היום. לנטע יש רעיון. פלסטלינה לא חסרה לנו בארץ הילדים. אז נכין יום הולדת מפלסטלינה לבובה מפלסטלינה.
יוֹם הֻלֶּדֶת מִפְּלַסְטֶלִינָה
הַבֻּבָּה עֲדִינָה בַּת חֲצִי שָׁעָה,
לַבֻּבָּה עֲדִינָה הֵכַנְתִּי הַפְתָּעָה:
יוֹם הֻלֶּדֶת לַבֻּבָּה עֲדִינָה
שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי מִפְּלַסְטֶלִינָה.
כָּל דָּבָרמִפְּלַסְטֶלִינָה,
הַקִּירוֹת, הַשֻּׁלְחָנוֹת,
קִשׁוּטִים מִפְּלַסְטֶלִינָה
וַאֲפִלּוּ מַתָּנוֹת,
וַהֲמוֹן הֲמוֹן אוֹרְחִים מִפְּלַסְטֶלִינָה
מְבִיאִים זֵרֵי פְּרָחִים מִפְּלַסְטֶלִינָה.
עַל רִצְפָּה מִפְּלַסְטֶלִינָה
מְלַמְּדוֹת רִקּוּד חָדָֹש
יְלָדוֹת מִפְּלַסְטֶלִינָה
עִם צַמּוֹת יָפוֹת מִקַּשׁ,
וְנִדְמֶה לָהּ, לַבֻּבָּה שֶׁלִּי עֲדִינָה
שֶׁאֲפִלּו הַשִּׁירִים מִפְּלַסְטֶלִינָה.
הַבֻּבָּה עֲדִינָה בַּת חֲצִי שָׁעָה,
לַבֻּבָּה עֲדִינָה הֵכַנְתִּי הַפְתָּעָה:
בְּעַצְמִי עָמַלְתִּי כָּל הַבּקֶר,
הַכִּבּוּד עָלָה נוֹרָא בְּיֹקֶר:
שׁוֹקוֹלָד מִפְּלַסְטֶלִינָה
וְעוּגוֹת וְכֻפְתָאוֹת,
סֻכָּרִיּוֹת מִפְּלַסְטֶלִינָה
וַאֲפִלוּ הַפְתָּעוֹת.
כִּי בְּסוֹד סִפְּרָה לִי הַבֻּבָּה עֲדִינָה
שֶׁהֲכִי הֲכִי טָעִים זֶה ִפְּלַסְטֶלִינָה.
הִיא אוֹהֶבֶת ִפְּלַסְטֶלִינָה
לֶאֱכֹל וְגַם לִלְבֹּשׁ,
הִיא נוֹעֶלֶת, אוֹ זוֹלֶלֶת
אוֹ חוֹבֶשֶׁת עַל הָרֹאשׁ,
כִּי בְּעֶצֶם הַבֻּבָּה ֹשֶלִּי עֲדִינָה
בְּעַצְמָהּ הִיא רַק בֻּבָּה מִפְּלַסְטֶלִינָה.
הַבֻּבָּה עֲדִינָה בַּת חֲצִי שָׁעָה,
לַבֻּבָּה עֲדִינָה הֵכַנְתִּי הַפְתָּעָה:
יוֹם הֻלֶּדֶת לַבֻּבָּה עֲדִינָה
שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי מִפְּלַסְטֶלִינָה.
אתם בודאי תאמינו אם אספר לכם בסוד שהייתי מוכנה להישאר בחורשת הפלאים שלנו לתמיד. וכמוני כל הילדים. משהו קרה לנו כאן הערב, כל דבר נראה אחרת. אז הגידו לנו איך אפשר לישון?
אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן
מַה קָרָה פִּתְאֹם הָעֶרֶב,
כָּל דָּבָר נִרְאֶה אֲחֶרֶת
אָָז הַגִּידוּ לָנוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן.
צִרְצָרִים שָׁרִים בָּעֵשֶׂב
וַאֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי עֶשֶׂר
אָז הַגִּידוּ לָנוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן.
אֵיזוֹ רוּחַ, אֵיזוֹ רוּחַ
מִן הָעֵץ נָפַל תַּפּוּחַ
בּוֹא נָרוּץ סָבִיב לַגֶּזַע עַד מָחָר.
עַל הָעֵץ יֵשׁ לָנוּ אֹסֶף
תַּפּוּחִים, כֻּלָּם עוֹד בֹּסֶר,
לֹא אִכְפָּת לָנוּ בִּכְלָל שֶׁמְּאֻחָר.
בּוא נִקפּוֹץ עַד הַצַּמֶּרֶת
בּוֹא נָרוּץ מַהֵר לַכֶּרֶם.
בּוֹא נִרְאֶה אִם כְּבָר הִבְשִּילוּ אֶשְׁכּוֹלוֹת.
בּוֹאוּ וְנַמְצִיא כֻּלָּנוּ
שִׁיר נִפְלָא וְרַק שֶׁלָּנוּ
וְנָשִּיר אוֹתוֹ בִּשְׁנֵים-עָשָׂר קוֹלוֹת.
כּוֹכָבִים נוֹרָא לֵצִים פֹּה
כָּל הַלַּיְלָה רַק קוֹרְצִים פֹּה
אָז אֲנִי פִּתְאֹם מוֹשִׁיט לָהֶם לָשׁוֹן.
הִסְתַּכְּלוּ אֵיך הַיָּרֵחַ
עִם יָרוֹנִי מִתְבַּדֵּחַ
אָז הַגִּידוּ לָנוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן?