אודות המחזה
המחזה בשלמותו
תגובות וביקורות
לכל המחזות

ספור ושירים: לאה נאור מוסיקה: נחום היימן

 

הטיול

יצאנו לטיול גדול
ישר לערמות החול.
בנינו שם טירה,
חפרנו מנהרה,
החרבנו את הכל בחזרה.

ראינו שני שפנים רצים,
טיפסנו על שלושה עצים.
היינו גיבורים,
קטפנו צברים,
ועד היום עוד יש לנו קוצים.

טיול כמו שהיה לנו אתמול, אתמול
עוד לא היה לאף אחד בכלל.
ואם לא תאמין, אתה יכול לשאול
אותי, או את אמיר, או את מיכל.

בתוך שדה רחב רחב
טיילו להם קיפוד וצב
חשבנו שכדאי
להיות איתם ודי,
אך הם הלכו לאט, לאט מדי.

ראינו בשדה חרגול
רוצה לקפוץ מראש גבעול,
ראינו זיקיות
נורא גנדרניות
עוברות בתחפושות צבעוניות.

פתאום קרה דבר נפלא,
נתקלנו בשלולית גדולה.
הפשלנו שרוולים,
חלצנו סנדלים,
השטנו אניות מגבעולים.

בסוף היה כבר מאוחר
וככה הטיול נגמר.
כבר לא הייתה ברירה,
חזרנו חזרה,
סיפרנו לכולם מה שקרה.

טיול כמו שהיה לנו אתמול….

 

מיכל זו אני. כולם קוראים לי מיכל הג'ינג'ית. בעצם הם צודקים, יש לי המון. היה לנו טיול נהדר, והשלולית הגדולה שנתקלנו בה בדרך הייתה בדיוק בשבילי. כי בשלולית אפשר להתלכלך, ואז כמעט ולא רואים את הג'ינג'ים. חוץ מהג'ינג'ים יש לי גם כלב. כמעט גזעי, (קול נביחה), קוראים לו זוזי. ויש לי גם סוד גדול שאותו אני לא אספר לעולם, אם אני רק אצליח להתאפק. בעצם כל הסיפור שאני רוצה לספר לכם קרה בגלל רותי. זה היה ככה: כשחזרנו מהטיול עברנו ליד חורשת האיקליפטוסים הגדולה שמאחורי הקיבוץ. ליד החורשה עומד עץ תות. סתם תות. אז רותי אמרה: מיכלי, את בכלל לא מבינה! אני לא יכולה לעבור סתם ככה ליד עץ מלא תותים. אז כמו שאמרתי לכם, הכל קרה בגלל רותי. אז הלכנו לקטוף לנו תותים. נטע, ורותי, ואני, וכל הבנות גם כן, וגם אמיר ועוזי הקטנים שהולכים אחרינו לכל מקום. קטפנו, קטפנו, עד שעייפנו, ועד שהיה מאוחר. קצת אכלנו, קצת קילקלנו, קצת גם נשאר למחר.

הכל קרה בגלל רותי

הכל קרה בגלל רותי
הלכנו לקטוף לנו תותים.
קטפנו קטפנו
עד שעייפנו
ועד שהיה מאוחר.
קצת אכלנו,
קצת קלקלנו,
קצת גם נשאר למחר.

טיפסנו על כל העצים,
התותים היו חמוצים.
חילקנו לכל הילדים
השחירו להם הבגדים.
אפילו אמיר הקטן
צמחו לו שפם וזקן.

הכל קרה בגלל רותי…

לעוזי השחירו אזניו,
לזוזי השחיר הזנב.
אנחנו היינו דומות
לשתי מסכות אדומות
וכל העולם הגדול
היה רק שחור וסגול.

הכל קרה בגלל רותי
הלכנו לקטוף לנו תותים.
קטפנו קטפנו
עד שעייפנו
ועד שהיה מאוחר.
קצת אכלנו,
קצת קלקלנו,
קצת גם נשמור למחר.

 

בעצם התותים היו חמוצים, ולכולנו כאבה קצת הבטן. אז הלכנו לנוח קצת בחורשה, ובינתיים רציתי להראות לבנות את הסוד שלי. אולי עוד לא סיפרתי לכם שלנטע ולי יש סוד נחמד שעוד לא גילינו לאף אחד. והסוד הזה נמצא בחורשה. אבל לא הצלחנו להתחמק מאמיר ועוזי ומהרכבת שלהם שנסעה אחרינו כל הזמן. לא, מה פתאום? לא רכבת אמיתית. רק גיגית של כביסה. אמיר יושב בפנים וצועק 'טווווו', ועוזי דוחף אותו וצועק שהוא לא ידחוף יותר כי הוא רעב. עוזי אוהב לאכול ואמיר אוהב לשאול שאלות. לא אכפת לי. לפעמים אפילו אני עונה לו. אבל לא עכשיו כשאנחנו כל כך רוצות להיות לבדנו, וכבר מתחיל להחשיך, והירח עולה, ועוד מעט נצטרך ללכת הביתה. בדיוק עכשיו אמיר מתחיל: "מיכל,"
"מה?"
"נכון שלערב קוראים ערב מפני שהיום והלילה מעורבבים?"
"כן. בעצם לא. אני יודעת?"
"מיכל,"
"מה?"
"מי אכל את הירח?"
אם לא הייתי כועסת זה בטח היה מצחיק אותי. אמיר בטוח שמישהו אכל את הירח.

 

 

מי אכל את הירח

מי אכל את הירח?
רק אתמול היה עגול.
איך אפשר את הירח
כמו תפוח לאכול?

כבר שאלתי את יורמי,
הוא אומר שזה לא הוא.
וגם דני וגם רמי
וגם יוסי לא ראו.

אבל נטעלה סיפרה לי
כי הכל קרה שלשום.
מאוחר מאד בלילה
נטע לא יכלה לישון.

כי למעלה, בשמים,
רצו מלאכים קטנים,
שיחקו עם הירח
התחבאו בעננים.

כל הלילה, כל הלילה
שיחקו השובבים,
ושברו מן הירח
אולי אלף כוכבים.

אז חבל על הירח,
הוא עצוב מאד ודאי,
אם יהיה לי זמן בערב
אתקן אותו ודי.

 

אמיר הוא תמים כזה. אז אמרתי לו שעוזי אכל את הירח בגלל זה שהיה רעב. תמיד הוא רעב. בגלל זה הוא שמן. אמיר ועוזי נעלבו והלכו להם, ועכשיו אני כבר באמת לא יכולה להתאפק ואני אספר לכם את הסוד של נטע ושלי, בתנאי שלא תגלו אותו לאף אחד. החורשה הזאת היא חורשת הקסמים שלנו. אנחנו בונות לנו פה ארץ של ילדים. כבר סימנו את השבילים, תלינו שלטים על העצים, תלינו גם קישוטים ותמונות יפות של עוגות וממתקים, והעיקר – העיקר: יש לנו פה גינה נהדרת. בגינה זרענו – לעולם לא תנחשו מה – זרעים של מסטיק. בקיץ הבא נרוץ לגינה בכל יום, ועל כל גבעול, ועל כל ענף, יבשיל לנו מסטיק אדום.

 

זרעים של מסטיק

לנטע ולי יש סוד נחמד
שעוד לא סיפרנו לאף אחד.
אנחנו זרענו מתחת לפלסטיק
זרעים של מסטיק, זרעים של מסטיק.

בקיץ הבא, בקיץ הבא
נרוץ לגינה בכל יום,
ועל כל גבעול, ועל כל ענף
יבשיל לנו מסטיק אדום.

בחרנו במסטיק הכי טעים,
חתכנו אותו לשמונה זרעים
עדרנו, מדדנו סימנו בסרט,
הכנו למסטיק גינה נהדרת.

בקיץ הבא, בקיץ הבא…

כמעט בכל ערב אנחנו באות,
צריך לנכש וצריך להשקות.
אנחנו עובדות פה באופן קבוע
שלוש פעמים ויותר בשבוע.

בקיץ הבא, בקיץ הבא…

בינתיים המסטיק עוד לא נבט
אך נטע אומרת שלא אכפת.
המסטיק ינבט, ככה נטע אומרת,
פשוט, כי כבר אין לו ברירה אחרת.

בקיץ הבא, בקיץ הבא…

 

בקיץ הבא. אוף! מתי כבר יהיה הקיץ הבא! כבר הכנו סלים וסירים לקטיף הראשון של המסטיק. (שריקה) הנה מישהו מתקרב. אנחנו לא פחדניות, בכלל לא! אנחנו לא נברח! הבנים באים. אמיר ועוזי סיפרו להם. הנה שני הגיבורים עם הרכבת שלהם נסחבים להם מאחור. בנות! הבנים רוצים לכבוש את החורשה שלנו! את ארץ הילדים שלנו! את ערוגת המסטיק שלנו! אנחנו נראה להם! זוזי, (נביחה) אתה בראש! עוד לא, היכון, עכשיו!(אפקטים של מלחמה שנשברים בקולות צחוק)
מה זה? מה קרה? המלחמה נגמרה. האויבים שלנו עומדים להם וצוחקים. מה מצחיק אותם כל כך? תתארו לעצמכם, חרדון. בדיוק באמצע שני המחנות. חרדון פשוט כזה, אפור חום. כמו לטאה. חרדון, נו. הוא מנסה לעבור מהצד שלנו לצד שלהם. נבהל, מסתובב, חוזר לצד שלנו, שוב נבהל, נעצר ומסובב את ראשו המקומט הנה ושוב, נדמה לי שהמסכן שכח מאין בא ולאן הלך.

 

 

אדון חרדון המפוזר

אדון חרדון פחד מאד מגברת חרדונה
כי הוא היה כזה רזה והיא כזאת שמנה.
אז הוא ברח, אוי הוא ברח, לפתע נעצר.
למר חרדון המפוזר קרה דבר מוזר:

הוא שכח, הוא שכח
מאין בא, ולאן הלך.

אדון חרדון רצה לחזור אל גברת חרדונה.
כי הוא שכח שהוא רזה והיא כזאת שמנה.
מיד פנה לאחוריו, לפתע נעצר.
אדון חרדון המפוזר שכח איפה הוא גר.

הוא שכח, הוא שכח
מאין בא ולאן הלך.

אדון חרדון נשאר בעיר על גג נפלא של פח
ולא רצה להיזכר במה שהוא שכח.
מיד חבש את משקפיו, ישב לקרוא עיתון.
אדון חרדון המפוזר שכח שהוא חרדון.

הוא שכח, הוא שכח
מאין בא ולאן הלך.

 

כל כך צחקנו מהחרדון הזה. ניסיתם פעם להילחם כשאתם מתפוצצים מצחוק? לא יכולנו להפסיק לצחוק, וכבר לא היה אכפת לנו כל כך שהבנים רואים את ארץ הילדים שלנו, ואת הקישוטים וכל השאר. אפילו הסברתי להם איך זה קרה שהחלטנו לבנות לנו את ארץ הילדים.

 

 

ארץ הילדים

אני חושבת כי יש ארץ רק של ילדים,
שם כל היום משחקים ובלילות רוקדים.
ואין הורים ואין מורים ואין שם שום דודים
כי זוהי ארץ מיוחדת רק לילדים.

אולי בכלל זה לא כל כך רחוק
אולי מעבר לגבעה הזאת.
אני חושבת, וזה לא בצחוק
שיש מין ארץ שכזאת.

כל הרחובות בארץ זו בנויים מקוביות.
על העצים פורחות עוגות וסוכריות.
והבתים שם עשויים כולם משוקולד
וכל דבר לך מותר. הושט רק את היד.

בארץ הילדים יש המון צעצועים.
יש רכבות ויש בובות, גולות ואופנועים.
תמיד מותר בם לשחק, אפילו מאוחר.
אותם מותר גם ללקק, הם עשויים סוכר.

ואמא לא קוראת: הארוחה כבר מוכנה.
כי אם תרעב אז בכיסך צומחות עוגות גבינה.
הערב לא יורד בכלל, שם כל הזמן רק אור.
ומי שפעם בא לשם אינו רוצה לחזור.

אולי בכלל זה לא כל כך רחוק,
אולי מעבר לגבעה הזאת.
אני חושבת, וזה לא בצחוק,
שיש מין ארץ שכזאת.

 

לבנים יש רעיון: שאנחנו נשתף אותם בארץ הילדים שלנו, והם יתנהגו בסדר, וגם יעזרו לנו לבנות. יש להם בכיסים כל מיני דברים שיכולים להועיל. לזאביק למשל יש המון סוכריות עטופות בניירות צבעוניים. הוא הבטיח לתלות אותן על העצים, כך שייראה כאילו הסוכריות צמחו שם. בעצם זה רעיון מצוין. איך לא חשבתי עליו בעצמי? גם לי יש עוד כמה מסטיקים שלא הספקתי לחתוך לזרעים. לעוזי יש כיס מלא סוכריות דביקות. קצת מלוכלכות, אבל לא חשוב. עכשיו חושך, ולא רואים את הלכלוך. וזה שהן דביקות – מצוין. מדביקים אותן לענפים. רק לאמיר אין כלום. הוא הופך את הכיסים וכל מה שהוא מוצא זה חצי צבע אדום. מה כבר אפשר לעשות בחצי צבע אדום? אבל אמיר לא מתייאש. לפי דעתו צבע אדום זה הדבר הכי נפלא בעולם. הוא יקשט את ארץ הילדים בציורים אדומים.

 

ציור אדום

כשאמיר מצייר
העולם יפה יותר,
כי אמיר כל היום, כל היום
מצייר רק באדום.

הרחובות, העצים, הילדים הרצים,
הדרכים, החורשות, הכרמים,
אדומים אדומים אדומים.

פה אצלו על הנייר
העולם הוא נהדר.
פה הכל כה רועש וגועש,
והכל אדום כאש.

יערות, אגמים
ופילים אדומים,
ופניה של רות המורה
שבין כך אדומים הם נורא.

האדום הלוהט
הוא מספיק לו בהחלט,
וצבעים אחרים, אחרים,
הם פשוט מיותרים.

ילדים אדומים
על סוסים אדומים,
דוהרים בין הרים וימים,
אדומים אדומים אדומים.

 

בינתיים יש לבנים רעיון חדש: הם רוצים לעשות כאן פינת חי. זאביק יביא חתול, כלב יש לנו כבר, זוזי, כלב כמעט גזעי עם כתם לבן בזנב. דוביק ראה קן עם גוזלים, הוא ינסה להביא גוזל. אני יודעת איפה יש יונה. כולנו נהיה שותפים ויהיו לנו המון דברים יפים.

 

 

שותפים

אם אמצא חתול קטן
אז אתן אותו לדן.
דני לי יתן כלבלב
עם כתם לבן בזנב.

אז תיכף נהיה שותפים, שותפים
בכל הדברים היפים.
ויהיה לנו חתול,
ויהיה לנו כלבלב,
ויהיה לכלב כתם בזנב.

אם יהיה לי כלב טוב,
אז אתן אותו לדוב.
דוביק לי יתן גוזל
קטן שבכלל לא גדל.

אז תיכף נהיה שותפים, שותפים
בכל הדברים היפים.

ויהיה לנו חתול,
ןיהיה לנו כלבלב,
ויהיה לנו גוזל
בלי נוצות ושלגמרי לא גדל.

אם יהיה לי כבר גוזל,
אתחלף בו עם מיכל.
לי מיכל תיתן יונה,
יונה לבנה לבנה.

אז תיכף נהיה שותפים
בכל הדברים היפים.
ויהיה לנו חתול,
ויהיה לנו כלבלב,
ותהיה לנו יונה
נבונה ולבנה,
ויהיה לנו גוזל,
ותהיה לנו מיכל,
ויהיו לנו המון דברים בכלל.

 

יש לנו גם רכבת. הרכבת של עוזי ואמיר. כן, בדיוק, הגיגית הזאת. אתם זוכרים אותה? בעצם זאת לא רכבת טפשית כל כך כמו שחשבתי קודם. אמיר צייר עליה חלונות אדומים וארובה אדומה בצבע האדום שלו, ועכשיו הוא ועוזי עומדים וצועקים: "רכבת לארץ הילדים! יוצאת כל שנייה! דבר כזה עוד לא היה!"
הם מסיעים את כל מי שרוצה. גם אותי. שילמתי סוכריה מלוכלכת ודביקה ואני נוסעת. אני יושבת לי בגיגית ואמיר ועוזי דוחפים אותי. עוזי כרגיל נזכר שהוא רעב, ותיכף אוכל את דמי הנסיעה שלי. ואמיר, כרגיל, נזכר שיש לו עוד שאלה נורא חשובה שהוא עוד לא שאל אותי: "מה עושות עכשיו הרכבות?" באמת מה?

 

מה עושות הרכבות על הפסים

כבר כל הילדים שוכבים
וכבר זורחים הכוכבים
וכבר מזמן מזמן כבו הפנסים,
אז מה עושות הרכבות על הפסים?

ודאי אסור להן לרוץ
בחושך שכזה בחוץ.
ודאי אסור להן לצפור בצופרים,
אז מה עושים, אז מה עושים הקטרים?

מזמן אמרו לי לילה טוב,
אף ילד לא הולך ברחוב
בתחנות כבר לא מוכרים שום כרטיסים,
אז מה עושות הרכבות על הפסים?

זה אי אפשר שהם שוכבים
לישון כמו ילדים טובים,
אז אם אסור להם לרוץ על הפסים
מה הם עושים מה הם עושים? מה הם עושים?

אני כבר ילד די גדול,
אני מבין כמעט הכל,
אך בלילות כשהילדים כבר לא נוסעים
אז מה עושות הרכבות על הפסים?

הקטרים והנוסעים
הגלגלים והפסים,
וגם האיש אשר מוכר שם כרטיסים,
מה הם עושים, מה הם עושים, מה הם עושים?

 

 

אולי אתם יודעים מה הם עושים? זאביק מצא בכיס שלו שלשה בלונים מקומטים, נטע התירה את הסרטים מהצמות שלה, ואנחנו תולים את הבלונים על העצים. איזה יופי, ממש ארץ קסמים, מסטיקים סוכריות בלונים וסרטים. פתאום אני כל כך שמחה, אני לא יכולה להתאפק, אני מוכרחה לשיר ולרקוד.

 

היום אני שמחה

היום אני שמחה נורא,
רוקדת ושרה לי.
איני יודעת מה קרה,
אך משהו קרה לי.

אני רוקדת כל היום
במעגל גדול.
אפילו אם ארצה מאוד
כבר לא אוכל לחדול.

היום אני שמחה, ולא יודעת למה.
היום אני רוקדת כל היום.
היום אני שמחה ולא יודעת למה,
אפילו לא יודעת מה פתאום.

וכל ילדה חושבת לה
שאם אני רוקדת
את בטח יש לי חג נפלא,
שבת או יום הולדת.

אני רוקדת עוד ועוד
במעגל גדול,
אפילו אם ארצה מאד
כבר לא אוכל לחדול.

היום אני שמחה….

 

כבר גמרנו לתלות את כל מה שהיה לנו בכיסים. עוזי התחיל תיכף לאכול את הסוכריות. שמעתי אותו מספר לאמיר בסוד שהסוכריות בעצם לא צומחות על העצים, רק מודבקות. הוא יודע, הוא בעצמו הדביק אותן. אמיר אמר שמה זה חשוב, העיקר שזה טעים. הוויכוח נגמר. מה נעשה עכשיו? אני מציעה משחק מיוחד כזה, לא עצוב ולא שמח. סתם משחק שמשחקים כשאין מה לעשות.

 

המשחק

לפעמים, כשאני יושבת לבד
אז יש לי משחק מיוחד.
חולמת אני בעיניים סגורות,
ודברים נפלאים מתחילים לקרות.

אתמול, למשל, ברחוב שממול
התפוצץ הצינור והיה מבול,
ובאו המון ילדים,
עם סירות ודליים וכדים,
ואני עם גלגל הצלה,
והייתה השמחה גדולה.

היה לי מזל, ואף מבוגר,
בכלל לא ראה שצינור נשבר.
ואיש לא תיקן מעולם,
והרחוב נהפך לים,
ושטנו מהר בסירות
להמון ארצות אחרות.

לפעמים זה נפלא לשבת לבד
ולשחק במשחק המיוחד.
ופעם, כשאין לכם מה לעשות,
אם תרצו, גם אתם יכולים לנסות.

 

כולם רוצים לנסות. אנחנו עוצמים את העיניים ומתחילים לראות שלוליות וים וארצות רחוקות ודברים כאלה. כבר כמעט הצלחתי לראות ברז, ופתאום אני שומעת את קולה של רותי ממש על ידי. רותי, איך היא לא מתביישת! בגללה הרי הכל התחיל. זאת היא שרצתה לקטוף תותים. ועכשיו היא יושבת לה כאן, בארץ הילדים הנפלאה שלנו ורוצה את אבא.

 

כשאבא יחזור מן העיר

כשאבא יחזור מן העיר מחר
הוא בטח יביא לי דבר נהדר.
אני אחכה כל היום לאבי
לראות מה יביא.

אקום לי בבוקר מוקדם מאוד,
לא אוכל, לא אשתה, לא אלך ללמוד,
ורק אחכה כל היום לאבי
לראות מה יביא.

אולי הוא יביא לי כעך עם חור,
אולי הוא יביא לי כלבלב שחור,
הוא בטח יביא לי דבר נפלא
כשיחזור מן העיר הגדולה.

אולי הוא יביא נסיכת נייר
עם עיני שקדים ושרביט סוכר,
הוא בטח יביא לי דבר נפלא
כשיחזור מן העיר הגדולה.

אשב לי ברחוב על גבי ספסל
וככה אסביר לכל מי שישאל:
אני מחכה כל היום לאבי
לראות מה יביא.

 

רותי, מה אתך? אבא שלך יבוא מחר. אבל הערב עוד ארוך ואנחנו הולכות עכשיו לערוך חגיגה. חגיגה? אבל עוד לא חשבתי איזו חגיגה. נטע מציעה חגיגית יום הולדת. זוהי החגיגה הכי יפה. אבל יום הולדת למי? לאף אחד מאיתנו אין יום הולדת דווקא היום. לנטע יש רעיון. פלסטלינה לא חסרה לנו בארץ הילדים. אז נכין יום הולדת מפלסטלינה לבובה מפלסטלינה.

 

יום הולדת מפלסטלינה

הבובה עדינה בת חצי שעה,
לבובה עדינה הכנתי הפתעה:
יום הולדת לבובה עדינה
שכולו עשוי מפלסטלינה.

כל דבר מפלסטלינה,
הקירות, השולחנות,
קישוטים מפלסטלינה
ואפילו מתנות,

והמון המון אורחים מפלסטלינה
מביאים זרי פרחים מפלסטלינה.

על רצפה מפלסטלינה
מלמדות ריקוד חדש
ילדות מפלסטלינה
עם צמות יפות מקש,

ונדמה לה, לבובה שלי עדינה
שאפילו השירים מפלסטלינה.

הבובה עדינה בת חצי שעה
לבובה עדינה הכנתי הפתעה:
בעצמי עמלתי כל הבוקר
הכיבוד עלה נורא ביוקר:

שוקולד מפלסטלינה
ועוגות וכופתאות,
סוכריות מפלסטלינה
ואפילו הפתעות.

כי בסוד סיפרה לי הבובה עדינה
שהכי הכי טעים זה פלסטלינה.

היא אוהבת פלסטלינה
לאכול וגם ללבוש
היא נועלת, או זוללת
או חובשת על הראש,

כי בעצם הבובה שלי עדינה
בעצמה היא רק בובה מפלסטלינה.

 

אתם בודאי תאמינו אם אספר לכם בסוד שהייתי מוכנה להישאר בחורשת הפלאים שלנו לתמיד. וכמוני כל הילדים. משהו קרה לנו כאן הערב, כל דבר נראה אחרת. אז הגידו לנו איך אפשר לישון?

איך אפשר לישון

מה קרה פתאום הערב,
כל דבר נראה אחרת
אז הגידו לנו איך אפשר לישון.
צרצרים שרים בעשב
ואנחנו כבר בני עשר
אז הגידו לנו איך אפשר לישון.

איזו רוח, איזו רוח
מן העץ נפל תפוח
בוא נרוץ סביב לגזע עד מחר.
על העץ יש לנו אוסף
תפוחים, כולם עוד בוסר,
לא אכפת לנו בכלל שמאוחר.

- בוא נקפוץ עד הצמרת
- בוא נרוץ מהר לכרם.
- בוא נראה אם כבר הבשילו אשכולות.
- בואו ונמציא כולנו
שיר נפלא ורק שלנו
ונשיר אותו בשניים עשר קולות.

כוכבים נורא לצים פה
כל הלילה רק קורצים פה
אז אני פתאום מושיט להם לשון.
תסתכלו איך הירח
עם ירוני מתבדח
אז הגידו לנו איך אפשר לישון.