היוצרת של "פרפר נחמד" מספרת איך כתבה לשמוליק קראוס ואריק לביא
גם בגיל 82 לאה נאור לא חושבת לנוח. מי שחתומה על כמה מהיצירות הכי מוכרות לילדים, מוציאה עכשיו ספר תרגומים משיריה של אמילי דיקינסון במיוחד בשביל הנכדה שלה.

יעקב בר-און

מעריב23/01/2017

לא תאמינו, אבל חלום נעוריה של לאה נאור, בוגרת בית הספר החקלאי עיינות, היה להיות גננית. למרבה המזל של כולנו זה לא הצליח לה, חוץ מאשר במרפסת ביתה בהרצליה, שנראית כמו משתלה מטופחת. במקום להיות גננית, היא נהייתה סופרת, פזמונאית, מתרגמת ותסריטאית פורייה. מעיין היצירה של נאור, מחברת "מקהלה עליזה", "זרעים של מסטיק" ועוד, ממשיך לפכות במרץ. את יום הולדתה ה־82, שחל אתמול, היא חוגגת, איך לא, בספר חדש - "אמילי", ובו תרגומיה לשיריה של אמילי דיקינסון.

איך הגעת מ"קרנבל בנח"ל", "פרפר נחמד" ו"קשקשתא" לתרגום שיריה של דיקינסון?
"לגלות את האמת? הגעתי לתרגום מאנגלית מתוך חסר. הואיל ורכישת השפה עלתה לי בקושי נורא, כל החיים אני קוראת ומתרגמת מאנגלית, כדי לא לאבד את מה שיש. הספר הנוכחי הופיע לאחר שאיילת, אחת הנכדות שלי, אמרה לי שוב ושוב 'את מוכרחה להוציא את אמילי דיקינסון'".

נענית לה.
"לא הייתה לי ברירה. פניתי להוצאות ספרים והן לא קפצו על המציאה. די מהר הפסקתי לפנות, כדי לחסוך מעצמי את הבושה של הדחייה. החלטנו (נאור ובעלה ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון תולדות ארץ ישראל, י. ב-א) להוציא את הספר בכוחות עצמנו. אגב, זה לא עלה לנו הרבה כסף".

דיקינסון הייתה מהמשוררים האמריקאים הבולטים במאה ה-19. "בחייה היא פרסמה רק שמונה שירים", מספרת נאור. "כשהלכה לעולמה התגלו כ־2,000 שיריה בארגזים מתחת למיטתה. בשירים שלה אני מוצאת המון צניעות והמון חוכמה. הם עצובים, בדרך כלל, אבל איכשהו יש בהם שמחה פנימית וגם קצב, בתור מי שהייתה פסנתרנית חובבת".

ואיך הגעת אל דוקטור סוס?
(צוחקת) "זה משהו שבכלל לא התכוונתי אליו. יום אחד הגיע אלינו לביקור המו"ל נחמן אוריאלי, שהיה הרצלייני כמונו. תוך כדי שיחה הוא התפלא איך לא תרגמו לעברית את אחד מספריו של דוקטור סוס, כפי שכינה את עצמו הסופר והמאייר האמריקאי תיאודור סוס גייזל. אז סיפרתי לו שתרגמתי לעצמי את אחד הספרים שלו כתרגיל ללימוד אנגלית. לאחר שנתתי לו לקרוא מה שתרגמתי, הוא טען שלא דייקתי בשם הספר, גם לא בשם המחבר".

כלומר?
"לדבריו, השם המדויק היה זאוס. הוא תהה איך העזתי להוריד את אבי האלים לדרגה של סוס. השבתי לו שככה מבטאים את זה בארצות הברית. עובדה, בדקתי. מה גם שדוקטור סוס לא היה מוותר על הבדיחה".

"חתול תעלול", שם הספר הראשון בסדרה, זו הברקה שלך.
"נראה לי כך. כדי לדייק הייתי צריכה לקרוא לספר 'החתול בתוך הכובע'. בכל אופן, בלי כוונה נהייתה סדרה של 35 ספרים, שנמכרו במאות אלפי עותקים".

מהם בעינייך התרגומים לעומת הפזמונים?
"מלאכת התרגום היא חלק מהחיים שלי. אני עוסקת בה כמו שאני פותרת תשבצי היגיון ותשחצים, כדי לחדד את המוח. פזמונים אני כותבת כשמבקשים ממני. אין לי מרפקים, ואני לא נדחפת".

ממתי למסטיק יש זרעים

נאור אף פעם לא נדחפה. כך זה היה אצלה מהתחלה, כשלמדה בבית הספר העממי בהרצליה, שם התבלטה בכתיבה שלה. "עדיין זכורים לי רגעים מביכים, כאשר המורה יוסף היה מעמיד אותי פעמים רבות לפני הכיתה ומבקש שאקרא בקול את החיבור האחרון שכתבתי", היא מספרת. "הייתי ביישנית ולא אהבתי את זה, אבל אהבתי את המורה יוסף יעקבסון, מחנך הכיתה שלי ואבא של אלקנה, חברי לספסל הלימודים. המורה יוסף לא הסתפק בהעמדתי לפני הכיתה שלי, אלא שלח אותי להקריא את יצירות הבוסר שלי גם בפני כיתות אחרות. פעם אמר לי: 'לאה, כאשר את מרגישה צורך לכתוב, אני מרשה לך לצאת מהשיעור, בתנאי שתראי לי מה כתבת'. שמחתי על ההזדמנות והפסקתי להכין שיעורים. משום מה הצורך הדחוף לכתוב הגיע אלי דווקא בזמן שקראו בכיתה את שיעורי הבית. עם זאת, עמדתי בתנאי של המורה יוסף והראיתי לו כל מה שכתבתי".

לדבריה, היא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "ברכה קטנה", כך נקרא השיר הראשון שפרסמה בעלון של הכשרת מעין-ברוך של הנוער העובד בשנת 1953. זה היה לקראת העלייה לקרקע של קיבוץ נחל־עוז, שהיא הייתה ממייסדיו. לאה מישקובסקי חתמה על השיר, שהלך לאיבוד עם העלון. כעבור כמעט 60 שנה נמצאה האבידה בין הניירות הישנים של מוטק'ה, בעלה. אז התברר להם ששנה לפני היכרותם הוא היה עורך העלון דנן, ואיכשהו הוא לא סיפר לה על כך כל השנים. השניים נישאו בנחל־עוז, שם כתבו את כל המסכתות לחגי המשק הצעיר.

שמוליק קראוס (בלהקת חיל הים הראשונה) ואריק לביא (בתוכנית "הוא והיא" עם שושיק שני) היו בין מבצעי פזמוניה הראשונים. אבל ראשית פרסומה היה עם "זרעים של מסטיק". יום אחד הגיע לביקור אצל הזוג נאור המלחין נחום היימן, מי שהיה חבר ילדות של מוטק'ה ברחובות. היימן סיפר שלהצגת סיום השנה, שעליה עמל עם תלמידי כיתה ו' בקיבוצו בית־אלפא, חסרים שירים. משיר אחד התפתח מחזמר שלחו לא נס עד עצם היום הזה.

"כשנחצ'ה ביקש שיר, פתחתי את המגירה והיה בה שיר אחד שנראה היה לי כמתאים לילדים", מספרת נאור. "הוא לקח את השיר לבית־אלפא, וכעבור ימים אחדים הגיע אלי ממנו מכתב שבו ביקש עוד, כדי להעלות הצגה עם שירים. וממתי למסטיק יש זרעים? נחצ'ה הביא לנו קופסה של מסטיקים קטנטנים שנראו כמו זרעים. כל ההצלחה, שפרצה אחר כך את גבולות הקיבוץ, הפתיעה אותי. עם המרץ של נחצ'ה זה הוקלט עד מהרה כתקליט עם דליה פרידלנד וילדי בית-אלפא וגם יצא כספר".
יש לך איזשהו פטנט בכתיבה לילדים?
"אין לי פטנטים, אבל אני מאוד אוהבת לשוחח עם ילדים ואני כותבת להם כמו שאני משוחחת איתם, בגובה העיניים. את החוכמות של הילדים שלנו הייתי רושמת, ומהן יצאו לא פעם שירים".

את הברוש שבשיר "מקהלה עליזה", שכתבה עם חברתה נורית הירש, היו לא מעטים ברחבי הארץ שניסו לנכס. "חבל לי לקלקל להם, אבל האמת היא אחרת", מעידה נאור. "עץ הברוש צמח בפינת חצר הצריף שבו נולדתי בהרצליה, ובו עברו עלי שנות ילדותי. לימים הצריף הפך לבית, וכשהתחילו לבנות סביבו, המוני ציפורים וחיות קטנות ברחו לגינה שלנו, שבצל הברוש. זה נתן לי את ההשראה לשיר. אגב, הברוש, שמתקרב לגיל 90, עדיין ניצב לו ברחוב העצמאות בהרצליה".

"שיר שכולו נס"

בשנות ה-70 הייתה נאור אלופה בכתיבת שירי פתיחה לסדרות ילדים בטלוויזיה, בהן "קשקשתא", "פרפר נחמד" ו"הבית של פיסטוק". כל אלה שמחו דמעה למשמע השיר על מרקו, ששרה אילנית לסדרת "הלב", לא ידעו מה הסתתר מאחוריו. "זה שיר שכולו נס", קובעת נאור. "אין לי מושג איך הצלחתי לחבר את המילים למנגינה היפנית המסובכת שקיבלתי".

כבר היה שיר שנקרא "פרפר נחמד".
"כשבאו אלי מהטלוויזיה והזמינו שיר פתיחה לסדרת 'פרפר נחמד', אמרתי להם 'נתתם את השם לסדרה בעקבות שיר הילדים של פניה ברגשטיין', אבל הם התעקשו שאכתוב שיר חדש. מאז אני מציינת שהשיר שלי הוא בעקבות השיר של פניה, כדי שחלילה לא ישכחו אותה".

שנות ה-70 היו תור הזהב בפעילות הטלוויזיונית של נאור. בין השאר היא כתבה תסריטים ושירים לתוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בתקופה ההיא, בהן "חג לי", "קרוסלה" (תוכנית שלפני 40 שנה בדיוק הביאה לה את פרס רשות השידור), "רגע עם דודלי", "שלוש, ארבע, חמש וחצי" ועוד. "לא הפסדתי אז חזרה או יום צילום", נאור מציינת.
"מכיוון שאז עוד לא היה טלפרומטר, הייתי צועקת לשחקנים את הטקסט שורה-שורה, לפני שהם אמרו אותו. בדרך כלל זה יצא בסדר, אבל לפעמים ניתן להבחין שלא הייתה התאמה בתנועות השפתיים. חוץ מזה הייתה אווירה נהדרת בתוכניות ההן. אני הבאתי את חוה אלברשטיין ל'קרוסלה', לאחר שהיא כבר שרה את 'מקהלה עליזה' ואת 'חיוכים' שכתבתי. היא הביאה לתוכנית את צדי צרפתי. מה שהלך שם זה היה חגיגה".

נאור חיברה ארבעה ספרי ביוגרפיה לנוער. לבד מד"ר הלל יפה, רופא המושבות הראשונות, לא מקרי ששלושה מגיבוריהם - ח"נ ביאליק, לוין קיפניס ונחום גוטמן - כתבו לילדים. "כמו בתרגום, אני כותבת על מה שאני מאוד אוהבת", היא אומרת.

בין ספריה הרבים היה "בואי אמא", שהתבסס על סיפורים ששמעה מאמה. "כאן השתמשתי בשם השיר שכתבתי עשרות שנים קודם לכן", היא מספרת. "יום אחד התקשרה אלי הזמרת אסנת פז ואמרה שיש לה מנגינה עממית רוסית, אבל אין לה מילים בעברית. איך שהיא שרה לי בטלפון, כתבתי את המילים. לימים התברר שלמנגינה הזאת היה אבא והוא המלחין היהודי־רוסי אדוארד קולמנובסקי".

נאור שיתפה פעולה עם גדולי המלחינים בזמר העברי: "בתחילת הדרך שלי כתבתי עם סשה ארגוב את השיר 'למה צבעת את עינייך?' לתוכנית 'הוא והיא'. כשבאנו אליו לשמוע את הלחן שלו, שאלנו אותו בתמימות אם הוא מצליח כל כך כמלחין, למה לו להחזיק חנות של ספרים ישנים ברוסית. והוא השיב בחוכמתו: 'בשביל האפשרות להגיד לא' (בתחום הפזמונים). את המשפט הזה אני זוכרת כל ימי חיי".

עם משה וילנסקי היא כתבה בין השאר את "סרנדה לעדה" עבור להקת הנח"ל. "עדה כתבתי בשביל החרוז, אבל לאחר מעשה הבנתי שבראש היה לי השם עדה מחברת גרעין שלנו בנחל-עוז", היא מעידה. "כעבור שנים יצא לי לפגוש את וילנסקי המקסים בזקנתו. הוא שאל אם יש לי שיר. אז הוצאתי מהמגרה שיר של האוזמן, משורר אנגלי, שתרגמתי בלימודי באוניברסיטה. כך נולד השיר 'תני לו פרח', ששרה ציפי זרנקין ואחריה פרסמה אותו גלי עטרי".

עם יאיר רוזנבלום כתבה את "קרנבל בנח"ל", שיר שבו שילבה את שמות ההיאחזויות. "זה היה ב־69', לחגיגות 20 שנה לנח"ל", מציין מוטק'ה, ההיסטוריון הפרטי שלה. "יש לי בעיה נוראה", מעירה נאור בהומור. "הפסקתי לזכור שמות ותאריכים בגלל שיש לי אנציקלופדיה אנושית בבית. למעשה, בעבר המקצוע השנוא ביותר עלי היה היסטוריה. חשבתי שזה רק תאריכים ומלחמות. יש לנו מזל שאנחנו לא מתחרים. כל אחד בתחומו, ועם זאת אנחנו נעזרים זה בזה. אני עוברת על כתבי היד שלו והוא - על הפרוזה שאני כותבת".

לאה ומוטק'ה הם הורים לשלושה וסבים לתשעה נכדים. נטע עוסקת בחינוך; אמיר מהנדס מכונות ומתרגם שירים לשפת האספרנטו; וליעל יש תואר במינהל עסקים והיא עוסקת בתיירות.

ומה מחוץ לכתיבה?
"לאה היא בשלנית לא נורמלית, במיוחד של מרקים וריבות", מסגיר אותה בעלה ושר "היא עומדת במטבח ומבשלת", מתוך "סרנדה לעדה".