ככה שותלים שתיל, מאת עופרה רודנר, הארץ 11/02/2022
שיר ילדים אהוב של לאה נאור, שנכתב לט"ו בשבט בשנות ה–70, מתחזה ליצירה דידקטית ומגויסת, אבל הפזמון שלו מסגיר שבריריות מקסימה והומור עצמי; סדרת "טוטו וחברים" של אורית ברגמן פונה לגיל הרך בצורה נבונה, משעשעת ורגישה.
איור של עדי אלקין מתוך "ככה שותלים שתיל". המוזיקה הגלויה והסמויה של היום־יום הישראלי
אפשר בטעות להניח לו לחלוף ליד האוזן, כשהוא מצרצר מהטלוויזיה או מהיוטיוב בחדר הילדים; ועל פניו, הוא עוד שיר גן קופצני — שהומצא לילדי המדינה הצעירה, לציון חג, והפך לקלאסיקה בעל כורחו.
נאור כותבת לילדים הוראות לשתילת עץ בט"ו בשבט: "קצת חופרים במעדר, / לא לאט ולא מהר. / מחזיקים בשתיל ישר, / הכי ישר שרק אפשר, / מכסים מעט בחול, / מהדקים וזה הכל". אבל שתי שורות שמופיעות בפזמון השיר תופסות את האוזן ולא יוצאות מהראש: "עץ חדש נולד, / איזה מזל"
מה הכוונה "איזה מזל"? הרי אנחנו בעצמנו שתלנו את העץ, והרי היו הוראות. משהו מתערער בפזמון, כמו סדק זעיר. ושם מתגלם המתח הפואטי היפה: בין הנימה החילונית, הציונית, הבולדוזרית — ובין הנימה הכמעט שטעטלית ("איזה מזל"), שיש בה גם ממד מיסטי והכרה בגבולות היכולת. נאור משאירה סדק לכאוס, למקריות, לאסונות ולנסים הקטנים. האדם מוגבל, ולטבע יש כוח בלתי מפורש משלו. הילדים "ילדו" עץ, אבל "איזה מזל" מאיר את הלידה הזאת בשבריריותה. ובעליל, אפשר לגלות שגם בבתים המקדימים את הפזמון מופיעה השבריריות, כלומר — נשאר רווח למזל או לכישלון. לכן עודרים "לא לאט ולא מהר", ומחזיקים את השתיל "הכי ישר שרק אפשר", "נמוך, / ישר! ישר ולא הפוך!"
המתח הזה, שבו פורח ההומור, קיבל ביטוי גם בפרשנות ההומוריסטית של כספי בלחן שלו לשיר: הבית הוא מז'ורי ומולחן כמו שיר עבודה לגמדים — דופק במקצב חזרתי, מעשי, עולץ וחרוץ; ואילו הפזמון הוא מינורי ופורש כנפיים מהשורות הקצוצות, ברווחה והקלה. נאור אולי הזדהתה עם הילדים השותלים או עם החשש שלהם מכישלון. אבל ממרחק השנים אפשר למצוא בשיר גם מבט אירוני על האומניפוטנציה הציונית, וזרמי עומק שמערערים על המקצב המפורש והמגויס.
נאור כתבה לא מעט מפסקול הילדות הישראלי בשנות ה–60, ה–70 וה–80, וידועה גם בתרגומיה לספרי דוקטור סוס. תרגומיה לסוס אינם מופתיים בעיניי — גם אם הם מהנים לקריאה, קשה למצוא בהם את הווירטואוזיות שלו בשפת המקור. נדמה שכתיבתה זוהרת במיוחד במרחב של ההווי המקומי. לא במקרה שיריה הפכו לפסקול ישראלי, ולא במקרה התאימו ללחנים המקומיים. היא תפשה בשיריה (או לפחות בטובים שבהם) את המוזיקה הגלויה והסמויה של היום־יום בעיירה הציונית הנידחת: את שאון ההמולה החרוצה והצוהלת, את הפולקלור העממי הנכתב תוך כדי תנועה, את שפת היום־יום של הילדים, וגם את הבלבול, האימה מהחושך והחשק לקצת שקט ואינטימיות. כמו שהיא כותבת ב"מקהלה עליזה": "אוי די כבר, די לכם לשיר, / צעק פתאום הברוש, / לכו לישון, כבר מאוחר / כואב לי כבר הראש". או כמו ש"אדון חרדון המפוזר" שלה העדיף לבסוף להתבודד "על גג נפלא של פח / ולא רצה להיזכר / במה שהוא שכח" (כמו בת קול ל"מפוזר מכפר אז"ר" של לאה גולדברג).
במובנים רבים, שיריה של נאור ב"זרעים של מסטיק" הנהדר מ–1967 נעים על אותו הציר, בין תחושת הכל־יכולים של הילדים הצברים העצמאיים בשטח ובין רגעים של שבירה נוגעת ללב. יציאתם של הילדים לטיול מתחילה בתרועת חצוצרות (בלחן של נחום היימן), עם קטיף פרוע של תותים ("קצת אכלנו / קצת קילקלנו / קצת גם נשאר למחר") ופרויקט גרנדיוזי של זריעת עץ מסטיק חדשני. אבל הטיול גם מלא כישלונות צורבים, חרדה ואבסורד — התותים "בעצם היו חמוצים", לכולם יש כאב בטן, הירח אכול, ואדון חרדון "שכח מאין בא ולאן הלך". למעשה, המסע שהתחיל בתרועה נגמר בגעגועים לאבא. השיר על הירח, החלומות על "ארץ הילדים", העולם המצויר באדום, ומסיבת יום ההולדת לבובה מפלסטלינה ("הבובה עדינה בת חצי שעה") — כל אלה הם פטנטים שהילדים ממציאים כדי לנחם את עצמם ולהתגבר על נדודי שינה ופחדים, ללא מבוגרים בסביבה.
"ככה שותלים שתיל" נכתב מאוחר יותר ואולי נפל בין הכיסאות. לכן משמחת הבחירה להוציא אותו עכשיו מחדש כספר מאויר, גם אם האיורים קצת גנריים ולא מסעירים ביופיים. זוהי הזדמנות לאהוב מחדש את השיר הקטן הזה, המתחזה לעוד טקסט חגים דידקטי ומתגלה כיצור סקפטי, רגיש ושברירי. איזה מזל.
