ביצוע מושקע במיוחד של מקהלת לירון הרצליה

עַל רֹאשׁ הַבְּרוֹשׁ שֶׁבֶּחָצֵר
שִׂמְחָה וַהֲמֻלָּה,
שָׁם כָּל הַצִּפָּרִים בָּעִיר
הֵקִימוּ מַקְהֵלָה.

הָעֶפְרוֹנִית הַסּוֹלָנִית
נִקְּתָּה אֶת הַגָּרוֹן,
שִׁלְבָה כָּנָף,
זָקְפָה מַקּוֹר
וְגַם פָּצְחָה בְּרוֹן:

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק,
בּוּל בּוּל בּוּל בּוּל בִּיל בַּל
לַה לַה לַה לַה…
וְכָל מִי שֶׁשָׁמַע אָמַר:
אַח, אֵיזוֹ מַקְהֵלָה.

פִּתְאוֹם הִפְסִיק אֶת הַשִּׁירָה
פָּשׁוֹשׁ אֶחָד זָעִיר,
אִם אֵין מִלִּים וְאֵין תָּוִים
הוּא לֹא מוּכָן לָשִׁיר.

אֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים מִלִּים,
רָגְזוּ הַבֻּלְבּוּלִים,
אֲנַחְנוּ גַּם לְלֹא מִלִּים
נוֹרָא מִתְבַּלְבְּלִים.

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק...

הַסְּנוּנִיוֹת כָּתְבוּ תָּוִים
עַל חוּט וְעַל גְדֵרוֹת,
תֻּכִּי אֶחָד לִמֵּד אוֹתָם
מִלִּים נֶהְדָּרוֹת.

אַלְפֵי דְרוֹרִים וְעֶפְרוֹנִים
פָּצְחוּ מִיָּד בְֹּשִיר,
וּמִקּוֹלוֹת הַבֻּלְבּוּלִים
הִתְבַּלְבְּלָה הָעִיר.

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק...

אוֹי, דַּי כְּבָר, דַּי לָכֶם לָשִׁיר,
צָעַק פִּתְאוֹם הַבְּרוֹשׁ,
לְכוּ לִישׁוֹן, כְּבָר מְאֻחָר,
כּוֹאֵב לִי כְּבָר הָרֹאשׁ.

הָאוֹפֶּרֶטָה הַיָּפָה
לֹא בָּאָה עַד סוֹפָה.
מָחָר יְצַפְצְפוּ קוֹנְצֶרְט
עַל עֵץ הַצַּפְצָפָה.

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק,
בּוּל בּוּל בּוּל בּוּל בִּיל בַּל
לַה לַה לַה לַה…
וְכָל מִי שֶׁיִשְׁמַע יֹאמַר:
אַח, אֵיזוֹ מַקְהֵלָה.

משהו על השיר:
זהו השיר הראשון שכתבתי ביחד עם המלחינה נורית הירש, וההכרות הראשונה שלי עם חוה אלברשטיין. העבודה על השיר הזה הניבה ידידות ועבודה משותפת גם עם נורית הירש וגם עם חוה אלברשטיין שנמשכה שנים רבות.

לאחרונה הגיעו לאזני שמועות על עדויות "מהימנות" של אנשים שונים ברחבי הארץ שיודעים בוודאות על איזה ברוש שרה מקהלת הציפורים העליזה. וברושים בעין חרוד, בירושלים ובמקומות אחרים זכו בכבוד. חבל לקלקל להם אבל האמת היא אחרת: עץ ברוש צמח בפינת חצר הצריף שבו נולדתי, ובו עברו עלי שנות ילדותי בהרצליה. (קצה סימטת "המיליונרים" הצריף האחרון על יד הוואדי). על יד כל אחד מהצריפים הסחופים בסימטת החול ההיא היה משק עזר קטן. המשק שלנו כלל רפת עם פרה אחת, לול עם כמה עשרות תרנגולות, גינת ירק שטיפחה אִמי, שטח קטן של תלתן בשביל הפרה, כמה עצי פרי (חבושים רימונים תותים שחורים נהדרים, גואייבות, תפוחים) עץ איזדרכת ריחני, שני אורנים ובשטח הקרוב לוואדי צמחו שלושה עצי ברוש שהיו חלק משורת ברושים ארוכה שנמשכה לחצרות השכנים. זכר לפרדס שהיה שם בשנותיה הראשונות של הרצליה. הברוש בפינת החצר היה הגדול מכולם.
ותמיד היו עליו המון ציפורים.
כעבור שנים הפך הצריף לבית. סימטת המיליונרים נעלמה. על הוואדי נסלל כביש, והוא רחוב העצמאות הצפוף והרועש. משק העזר שלנו הפך לחצר מטופחת עם דשא, עצים ופרחים, ואני באתי לגור שם עם אישי הטוב, ושם גידלנו את שלושת ילדינו. החצר הייתה גדולה וירוקה, והמוני ציפורים (ספרתי למעלה מ-20 מינים שונים) ביקרו בחצרנו, ונהנו מפירות בשלים, יחס טוב, שפע מקומות קינון, וגם כמה שירים שנכתבו עליהם. (היו אפילו שכנים שהתלוננו כי הציפורים לא נותנות להם לישון בבוקר.)
בשנת 2008, אחרי שילדי כבר בגרו ועזבו את הבית, עזבנו גם אנו בצער את החצר שבה גדלתי, ואת הבית שבו גידלתי את ילדי. השטח עבר לקבלנים. על שטח החצר נבנו שני בתי דירות גדולים. העצים נעקרו. הגינה נעלמה. מה שנשאר מן החצר – רוצף. משפע העצים נותר רק עץ אחד בפינה הקרובה לכביש. הברוש הענק שלי. הבוקר (9.6.2016) באתי לבדוק מה שלומו. תודה. טוב. הוא עדיין שם (רח' העצמאות 51 בהרצליה) – גבוה, בריא ורענן, ענק ממש. לדעתי הוא עבר מזמן את גיל 85. צוחק לחברת החשמל המנסה לחצוב בו מעברים לחוטי חשמל, לועג לאבק ולפיח מהמכוניות והאוטובוסים הרבים העוברים ברחוב העצמאות. הוא נישא מעל לכל זה. ואני מקווה שעוד שנים רבות: "על ראש הברוש שבחצר, שמחה והמולה, שם כל הציפורים בעיר יקימו מקהלה."